"ויאמינו בד' ובמשה עבדו"
בני ביתו מגלים, כי בכל עת שהיו משמיעים לו מופת כזה או אחר שמספרים עליו, היה טורח וממציא להם כל דרך אפשרית לפרש, כי אין בזה מופת כלל וכלל.
מסתבר, שביקש להמעיט מתוקף הדברים, ולהקטין את הרושם העז אודות השפעת תפילותיו וברכותיו. וכל שכן שביטל את הדיבורים הרווחים בעם, כאילו שכל הנעשה בעולמות העליונים גלוי ופרוש לפניו כשמלה.
מרגלא בפומיה: "אנשים קוראים סיפורים על רוח הקודש, ואחר כך באים אלי בציפייה ובדרישה שאראה להם רוח הקודש… מה אני אשם שהם קראו סיפורים?!…"
שח רבי משה אריאל ('יתד נאמן' מוסף פר' עקב תשס"ה), ממקורבי מרן: נכנסתי למרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין בבקשת עצה. הוא אמר: "קשה לי להשיב לך, אולי על ידי תשובתי תכשל. שאל נא את הסטייפלר, כי ה' שומר את פי הצדיקים, שלא תצא תקלה מפיהם. לכן תשאלהו, ואשר ישיב לך תעשה, שבוודאי לא תהיה תקלה".
זו ההגדה לסיפורים רבים הנקראים בפי המון העם "מופתים", אלו אינם מופתים, אלא שמירת פיהם מאת ה'. כדוגמא קטנה אספר מה שהיה עם חותני הגה"צ רב שלום מרדכי שבדרון.
העיקר טמון בסוף רשימת הבקשות
בשם ה'חזון איש' אמר: כאשר באים אנשים לדבר עמו בכמה עניינים, יודע הוא כי בדרך כלל הדבר האחרון שידברו עליו, לשמו באו, וכל השאר היה רק כסות עיניים…
משנחלש הסטייפלר לעת זקנותו, וביקש לקצר במקום שביקשו להאריך – בשאלות ובקשות, היה נראה לי שעיניו דילגו מעל השאלות הראשונות, וקיפצו הישר אל העיקר, אל הדבר האחרון אשר לשמו הגיעו. איני יכול להבטיח שכך היה, אולם כך חשבתי לא אחת, לאור מה ששמעתי ממנו בשם ה'חזון איש'.
בתקופה האחרונה לחייו, כשנחלש ולא היה בכוחו לקבל כל אדם בתורו ובפני עצמו, אירע פעמים שביקש להכניס יחדיו את כל הממתינים לקבלת ברכה. ואיחל את ברכתו לכולם בחדא מחתא.
"יש אנשים שמבינים רק גערה"
מעיד רבי שרגא שטיינמן: המתנתי בתור להיכנס אליו, ונשמעו צעקות מחדרו. כיון שכך, גם משיצא האיש לדרכו חששו אנשים להיכנס. חשבו אולי הוא סר וזועף היום, אז נכנסתי אני.
מובן כי מיד האיר לי פנים, ואמר במפורש: "זהו רק כעס הפנים, אני לא באמת כועס. יש אנשים שאם לא תצעק, הם לא יבינו. כמה שאומרים הם לא מבינים, אז אני נדרש לצעוק, ואז הם מבינים, אבל אני לא כועס" – סיים, וחיוך גדול מתוח על פניו…
אז מה אם היה סנדק שלו…
לא מצאה חן בעיניו ההנהגה שאימצו כמה וכמה מהבאים אליו בבקשת ברכה לרפואה שלימה, וכדומה, עבור בנם, ומציינים את העובדה שהוא היה הסנדק שלו. היה במשמע לו שמתכוונים לומר, שכביכול יש לו אחריות על הילד הזה יותר משאר ילדי ישראל.
בדומה לזה, פעם כמעט והפסיק להשיב בענייני שידוכים, משהבחין שיש המקבלים זאת כלקיחת אחריות מצידו על כל עתידם בחיים.
לכהן כרב בית הכנסת
אברך שהזדמנה לו אפשרות לכהונת רב בית הכנסת, הסתפק ושאל האם ראוי הוא לשאת בעול הזה. והמליץ לו רבינו לקחת על עצמו את משא הרבנות. הן בכדי שלא ימונה במקומו איש שאינו הגון, והן מפני שאפשר לפעול הרבה באידישקייט, ואף שמתפללי בית הכנסת המדובר כמעט כולם אנשים מבוגרים.
אם יביאו לפניך שאלות בהלכה – הוסיף ויעץ לו – אזי מה שכתוב במפורש תוכל לענות להם על אתר, ומה שאינך יודע תאמר שתברר, ותוכל לגשת עם השאלה ולשאול. כך עשה רב אחד, בבקשו ??? מצאן מרעיתו שכל שבכל שאלה יקצבו לו זמן מעת-לעת, על מנת שיוכל לשאול למי שגדול הימנו בהלכה. בינתיים – הציע רבנו – תדאג ללמוד 'שולחן ערוך' יורה דעה חלק א', וכל אורח חיים, וכן הלכות נדה בספר 'חכמת אדם'.
"ישמעו בבית 'חדשות' יותר טובות…"
נאם אחד מבאי ביתו הקרובים ביותר: אנשים היו נכנסים לשאול את כל שאלותיהם. וכשידע שהם מתכוונים ברצינות, השיב להם בסבלנות אין קץ. הכרתי יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שהתייעץ אתו על כל פסיעותיו. גם על איזה 'מקרר' לקנות, איזו מתנה לקנות לבני הבית בערב החג, וכו' וכו'. וקיבל תשובות ועצות הגונות בהתאם לכל שאלה. הוא ציית בדבקות, לכל מוצא פיו של הסטייפלר.
ליהודי הזה היו רק בנות. פעם שמעתי ששואל את רבינו בתמימות, האם לאשתו מותר לשמוע במכשיר הרדיו רק 'חדשות'… השיבו לו רבינו: "אם היא לא תשמע חדשות, בעזרת השם יתברך ישמעו בבית 'חדשות' יותר טובות…"ורמז לו על רצונם בבן זכר. לפקודת השנה נולד להם בן!
פתרון לבעיית הגמגום
פעמים הרבה באו להתייעץ על בעיית גמגום אצל צעירים, והמליץ על עצה פשוטה ומאד מעשית. תחילה היה מקדים לומר, שכבר הציע זאת להרבה אנשים ומי ששמע ועשה כעצתו הצליח. אחד מהם – הוסיף מרן – הוא כיום חזן מצליח מאד בבית הכנסת, וגם את תפילת יום הדין הארוכה הוא נושא בקולו, והשומעים אינם יודעים כי היה מגמגם.
בעיית הגמגום נובעת לדבריו, מתוך שרגיל לדבר מידי מהר, ובקצב לא נכון, מה שמפריע את מהלך הדיבור. לכן העצה היא לדבר בקצב סדור ומתון, ולומר כל הברה והברה בפני עצמה. "ודווקא להתרגל באופן זה – הדגיש הסטייפלר – לא לדבר לאט, כי זה לא מועיל כלל, רק בהברות נפרדות".
ברוב ענוותנותו ופשטותו, אף הדגים את הפעולה בדוגמא הזאת: "ברוך" – לומר ב… רוך. "אתה" – א… תה. ב"אלקינו" יש שלוש הברות, אז יאמר בהטעמה, כל הברה והברה בפני עצמה.
בתחילת הדרך אפשר שילעגו לו, אם בבחור בין חבריו עסקינן, על כן מוטב שיאמר להם גלוי וברור, שעושה זאת כתרופה לגמגום, וימנע מעצמו מבוכה מיותרת.
הפעם לא אמר "סע לשלום"
חותני הקפיד – ממשיך הרב אריאל בתיאורו – שלא לצאת לחוץ לארץ למסעותיו, ללא שאלת רב מפי מרן הסטייפלר. הנוהג היה, ששלח אותי לשאול האם לנסוע, וכשהתקבלה הסכמה היה מגיע מירושלים לבני ברק, לקבל את ברכת הדרך. בדרך כלל היה זה ממש בדרכו לשדה התעופה.
תמיד היה מרן קורא את הפתקה עם השאלה, ומשיב לאלתר "שיסע לשלום". והנה לפני אחת הנסיעות נכנסתי לחדר מרן, והשיב: "מה הוא רוצה ממני? שיחליט לבד".
חותני היה אובד אצות, ולמחר שלח אותי לכתוב למרן, שאינו נוסע ללא הסכמתו, כך שאינו מכריע לבד. מרן קרא ושוב ענה: "מה הוא רוצה? שאני אחליט בדעתי? אני לא יודע!"
הנסיעה הזו היתה נחוצה לחותנים, לשם השגת תורם להדפסת פירוש התוספתא מאביו, הג"ר יצחק שבדרון. אולם אחרי שמרן השתמט מלהורות לו "סע לשלום" – הוא מיאן לנסוע. הכרטיס היה מוכן, המזוודות ארוזות, אך הוא לא נסע.
אחרי כמה ימים שב ושלחני בפעם השלישית. באופן טבעי היה קשה לי עם זה, אך למען כבוד חותני נכנסתי בתוספת התנצלות. ומרן ענה בטון כעוס: "אינני יודע, וכי הוא רוצה שאני אעשה בשבילו גורל הגר"א?! אינני יודע!" כאשר שמע את התשובה הזו, ביטל סופית את הנסיעה.
חלפו כשלושה שבועות, ואני מקבל טלפון מחותני, ושלא כהרגלו הוא שר בטלפון ניגון מלא שמחה. שאלתיו מה קרה? והוא השיב: "חכה רגע, עוד מעט תשמע", והמשיך לנגן ולנגן. אחר כך פתח ואמר:
"אתה וודאי זוכר ששלחתי אותך לסטייפלר, והסטייפלר השיב תשובות שלא היינו רגילים בהן. תשמע, היום הבנתי מה קרה. זה עתה אני חוזר מפדיון הבן ב'טלז סטון', הייתי שם הכהן, ולפתע אני פוגש שם את הגביר שרציתי לפגוש בחו"ל, עבור הספר של אבי. והלה אומר לי: ר' שלום, אם היית באמריקה בביתי, לא היית פוגש אתי, כבר למעלה מחודש שאני בארץ ישראל'".
"ולמעשה מה היה? הוא שמח על הזכות הזאת, ונתן לי כאן את כל הסכום הנדרש להוצאת הספר 'עטרת יצחק' על התוספתא! שמעת?!"
"ראיתי רוח הקודש"
"ראיתי רוח הקודש ממש על מרן הסטייפלר", אמר רבי מאיר ויסברגר זצ"ל. היה זה לפני נסיעתי לקבץ תרומות עבור החיידר שיסד בפתח תקוה, ובא למרן לבקש מכתב המלצה. מרן השיבו שהוא מעדיף להצטרף למכתב של מישהו אחר, ולהוסיף דברים על מכתבו.
הלך ר' מאיר לרב פלוני שהיה עמו בקשרי ידידות, וביקש שייתן לו מכתב. בתחילת הדרך לא היתה להם כל כך לגיטימציה בפתח תקוה, ולכן התחמק הרב מפרסום מכתב תמיכתו בחיידר. מאידך, רצה לעזור להם, לכן ביקש מר' מאיר שיביא את מכתבו למרן הסטייפלר שיוסיף את דבריו, אך לא יפרסם את מכתבו שלו כלל, אלא רק את דברי מרן הסטייפלר…
"היום לא היה עולה על דעתי להסכים לדבר כזה, הצהיר ר' מאיר לימים, אבל אז הייתי עדיין 'ירוק', ולכן הסכמתי". המכתב הובא פני מרן. הוא קרא בו ומיד עשה תנועת ביטול בידו באמרו – "אה, בין כה וכה לא תפרסמו את המכתב, אתן לכם מכתב לבד"… ויהי לפלא.
חזר ר' מאיר לאותו רב וסיפר לו את השתלשלות הדברים, בו ברגע החל הרב לרעוד בכל גופו, משהבין מה ידע הסטייפלר אודות כוונת מכתבו.
"חושבים שזה בית חרושת…"
סיפר הרב רפאל וולף ('בסערת אש'): נכנסתי למרן הגריי"ק הסטייפלר זצ"ל ואמרתי לו, שאני ממונה לשמור לבל יפריעו למרן הרב שך. ויש אנשים שכועסים עלי, ויש להם הקפדה שאיני מכניסם לביתו. האם יש לי מה לחשוש.
השיב: אין מה לחשוש, הוא אדם זקן וחלש, וודאי אסור להכניס אנשים כל הזמן, וודאי אין להכניס כל אחד. מה שאתה עושה הוא גמילות חסד גדול.
והוסיף: גם אצלי מפריעים הרבה, וחושבים שאני יכול להשיב להם כל הזמן. אנשים חושבים שזה בית חרושת ומטרידים כל הזמן. ובירך אותי בכל הטוב.
לתועלת ולא לשיקולים זרים
הרבה פעמים מיאן הסטייפלר להשיב על שאלות שהובאו לפניו, באמרו: "השואל כבר יודע מה עליו לעשות (אם שסומך על איזה רב או על עצמו), ומה שבא לשאול זה עבור 'אקספורט – יצוא, שיווק" (כלומר, בשביל שיהיה לו מה לפרסם ברבים), ועל זה אינני מסכים!".
עוד ניתן להבחין ולומר – על פי מראה ענייניו בלבד – כי למי שהכיר וידע בו ששואל על מנת לעשות, ומקבל את הכרעתו לאלתר בלא להתווכח, חש חובה לענות על כל שאלה, ובסבלנות יתירה. אבל לאחרים לא תמיד הסכים להשיב.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'הסטייפלר' בעריכת הגאון ר' דב אליאך שליט"א)