מִדַרכי תיקון החטאים
* המושך ידו באמצע סעודתו ממאכל כלשהו, בעוד שהוא מתאווה מאוד לאוכלו, הרי זה נחשב כסיגוף, שמכפר את עוונותיו. והנוהג כן נחשב כמקריב קרבן, ושולחנו – כמזבח.
* מה שכתבו הראשונים על דרכי התיקון לחטאים באמצעות סיגופים, נועד למי שאינו עמל בתורה; אבל העמל בתורה, נטהר על ידהּ, כי היא כמקוה טהרה, וכאש השורפת כל 'בליעת' איסור שבכלים.
* מי שקשה לו לצוּם, אסור לו לקבל על עצמו תענית מעבר לשש התעניות הקבועות לכל ישראל; ואם עשה כן, נקרא 'חוטא', כיון שמחליש את גופו ומענה את נפשו.
מֵהלכות שבועות ונדרים
* שבועה אינה חלה על דבר מצוה, דהיינו, שהנשבע לעשות מעשה האסור מדאורייתא, או להימנע מעשיית מעשה מצוה שהוא מחויב בה מדאורייתא, שבועתו אינה חלה.
* בן בגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, ובת בגיל אחת עשרה שנה ויום אחד, שנדרו נדר, ובדקו ומצאו כי הם מבינים את ענין הנדר, הנדר חל מדאורייתא, למרות שהם עדיין 'קטנים'.
* אכילת בשר בשבת אינה חובה, אבל יש בהּ מצוה; ולכן, מי שנדר שלא לאכול בשר בשבת, מתירים לו את הנדר בשבת עצמה, וכדין התרת נדרים בשבת, שמוּתרת כאשר היא נעשית לצורך השבת.
* אדם נאמן להעיד על אדם אחר שהוא בנו, ושהוא בכור. וכן נאמן להעיד כי הגיע לגיל שלוש עשרה ונעשה 'גדול', וחייב בכל המצוות. אולם, אדם זר, אינו נאמן להעיד על כך לבדו, ללא צירוף עד נוסף.
מֵעניְני יום החופה
* חתן וכלה שיום חופתם חל בחנוכה, בפורים, באסרו חג, בט"ו באב, או בט"ו בשבט, אסור להם לצום. ויש אומרים, שבכל הימים שאין אומרים בהם 'תחנון', כגון ל"ג בעומר, אינם צריכים לצום.
* ביום החופה מוחלים לחתן ולכלה על כל עוונותיהם, משום שעל ידי חופתם נעשים כגוף אחד שלם, והרי הם כבריה חדשה; או מפני המצוה הגדולה של הקמת בית בישראל, לקיום מצות פריה ורביה.
תעניות הציבור להניצל מִצָרָה וחובת היחיד להשתתף עם הציבור בצערו
* חכמינו ז"ל קבעו סדר תעניות על עצירת גשמים בארץ ישראל, הכולל שלוש תעניות לתלמידי חכמים בלבד, ועוד שלוש עשרה תעניות לכלל הציבור. התעניות של תלמידי החכמים, דינן כתענית יחיד. שלוש התעניות שלאחריהן, דינן כתענית ציבור רגילה. ועשר התעניות האחרונות, יש בהן איסורים רבים הדומים לאיסורי תשעה באב.
* בתעניות של תלמידי החכמים על עצירת גשמים, חייבים כל תלמידי החכמים להתענות, ושאר לומדי התורה רשאים להתענות בהן; אבל אֵלו שאינם לומדי תורה, אינם רשאים להתענות בהן.
* מי שנקלע למקום ביום שבו הציבור צָם כדי להינצל מהצרה – אף שהוא עצמו פטור מלצוּם, משום שאינו מבני המקום, עליו לצום, כיון שחובה להשתתף עם הציבור בצערם.
* בשעת צרה, צריך כל אדם להשתתף עם הציבור בתפילה ובמתן צדקה, ובכל מה שיכול להועיל להצילם מהצרה, אם בגופו ואם בממונו.
* במקום שיש רעב, מצוה על כל אדם לצמצם באכילתו במשך כל תקופת הרעב, ולא יאכל מותרות ומעדנים, ואף אם לו עצמו לא חסר מזון, משום שעליו להשתתף עם הציבור בצערם.