מה עושים כאשר יש ירידת ערך של הסחורה שממנה מתפרנסים אנשי העיר? │ האם מותר לזעוק ולהתחנן בשבת על הצרות? │ במקרה שיש שתי צרות בעיר אחת על איזו מהם מתענים? │ ומה תפקידם של בית דין ביום התענית?│ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות תענית במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ו', סימן תקע"ו סעיפים ט' – ט"ז]
תענית על ראיית ארבה וכדומה
אומר השולחן ערוך, כאשר יש ארבה וחסיל, אפילו שראו רק אחד מהם בכל ארץ ישראל, ואפילו שהוא לא משחית את היבול שבארץ, מתענים ומתריעים עליהם, ואם ראו גובאי, דהיינו, סוג של ארבה, מתענים כבר בכל שהוא, אבל על החגב לא מתענים ולא מתריעים, אלא זועקים עליו בלבד באמירת 'עננו', ועכשיו שאנחנו לא מכירים את המינים הללו, הדין הוא, שעל כולם מתריעים.
תענית על ירידת ערך של הסחורה
וכן נוהגים בעניין המזונות, דהיינו, אם הוזלה סחורה שרוב אנשי אותה העיר חיים ממנה, כגון, כלי פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל, וירד המסחר עד כדי מצב שהסוחרים צריכים למכור בששה דבר ששווה עשרה, הרי זו צרת צבור, ומתענים, ומתריעים עליה, ובשבת זועקים עליה בפה ואומרים 'עננו', אבל לא תוקעים עליה בשבת.
תענית על ריבוי גשמים
וכן נוהגים בעניין הגשמים, דהיינו, אם יש ריבוי גשמים עד כדי כך שהדבר הזה נהיה להם צרה, מתפללים כדי שייפסקו הגשמים, כי אין לך צרה גדולה מזו, שהבתים נופלים, ובתיהם קבריהם, אבל אם זה קרה בארץ ישראל, לא מתפללים על רוב גשמים, משום שהיא ארץ של הרים, והבתים עשויים מאבנים, וריבוי של גשמים הוא טובה להם, ולא מתענים בשביל להעביר את הטובה, ועכשיו בצפת מצויים מפולות בתים מפני הגשמים, ומתפללים עליהם.
הנהגת העיר שבתוכה נמצאת הצרה
כל עיר שיש בה צרה אחת מכל אלו, אותה העיר מתענה, וזועקים בתפילה באמירת 'עננו' ומתחננים, ומתריעים בשופר עד שתעבור הצרה, וכל המקומות שמסביב לעיר הזאת, מתענות אבל לא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים, ובשבת ויום טוב, בכל מקום לא מתענים ולא זועקים ולא מתריעים על שום צרה, חוץ מצרת המזונות שזועקים עליהם בשבת.
זעקה ותחינה בשבת
עיר שהקיפו אותה אנסים או נהר, וכן ספינה המטורפת בים, ואפילו על יחיד הנרדף מפני אנסין או ליסטים, או רוח רעה, וכן אדם שהוא חולה חולי שיש בו סכנת היום, זועקים ומתחננים בתפילות בשבת, אבל לא תוקעים, וכאשר צריך לבוא לעזרת אנשי העיר ולהצילם, תוקעים גם בשבת.
הפטורים מתעניות אלו
מעוברות ומיניקות וקטנים, לא מתענים את כל התעניות האלו שמתענים על הצרות, ולאו דווקא קטנים ממש, אלא בזכר אפילו פחות מגיל שמונה עשרה, ובנקבה אפילו פחות מחמש עשרה, לא גוזרים עליהם תעניות אלו, כיוון שזה לא תעניות קבועות, ויש אומרים, שמה שכתב השולחן ערוך שלא גוזרים על קטנים, הכוונה היא קטנים שאין בהם מצות חינוך, אבל אחרי גיל בר מצוה, צריכים לצום, ואלו המתענים, מותרים באכילה בלילה אפילו שהם מתענים למחרת, חוץ מתענית הגשמים, שיש אופנים בתעניות המאוחרות יותר, שבהם הדין הוא שמתענים כבר מהלילה.
בקשת רחמים על שתי צרות
ציבור שהיו להם ב' צרות, מבקשים רחמים רק על אחת מהם, שנאמר, 'נצומה ונבקשה מאלהינו על זאת', ואומרים, אף על פי שיש בלבנו צרות רבות, באנו להתפלל על צרה פלונית, ואם יש להם גם צרת רעב וגם צרת דבר, ששתיהם זו סכנת מיתה, מבקשים רחמים על הרעב, כיוון שבבקשת רחמים על הרעב, כלול גם שיינצלו ממכת הדבר, משום שכשהקב"ה נותן שבע בעולם, הוא נותן את זה לאנשים חיים ולא למתים.
תפקידם של בית דין והזקנים ביום התענית
בכל יום תענית שגוזרים על הצבור מפני הצרות, בית דין והזקנים יושבים בבית הכנסת ובודקים על מעשה אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצות היום, ומסירים המכשולים של עבירות, ומזהירים ודורשים וחוקרים על בעלי חמס ועבירות, ומפרישים אותן, ועל בעלי זרוע, ומשפילים אותם, וכיוצא בדברים אלו, ומחצי היום ולערב, מחלקים אותו, רבע היום קורין בתורה ומפטירים בנביא, ורבע היום האחרון מתפללים מנחה, ומתריעים ומתוודים וזועקים כפי כחם.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א