יעקב א. לוסטיגמן
קוראיו הנאמנים של עלון 'לקראת שבת' כבר מכירים את מגיד המישרים הגה"ח רבי נח גולדברג שליט"א, משיחה שקיימנו עמו בעבר.
הרב גולדברג, נאמן ביתם של אדמו"רי לעלוב זה שלושה דורות, הזכיר בשולי אותה שיחה, תיאור מופלא ששמע מפיו של החסיד הישיש רבי משה בוים זצ"ל, לפני כיובל שנים, ונשתמרו הדברים בזיכרונו בדיוק רב, ומפאת חשיבותם של הדברים אמרנו להביא אותם בסמיכות לחג הפסח, למען נוכל לספר לבנינו ולבני בנינו, על גודל שגב מעלת קדושת הלילה הגדול והקדוש הזה.
להלן תיאור הדברים כפי ששמענו אותם מפיו של הרב גולדברג, מובאים בגוף ראשון כפי שסופרו על ידו, בשינויי עריכה קלים:
הרה"ח ר' משה בוים היה יהודי זקן ושבע ימים, כשנפטר הוא היה בן 100 שנה. הוא היה גר ברח' רבי עקיבא בבני ברק, סמוך ונראה לביתו של כ"ק מרן אדמו"ר ה'ברכת משה' מלעלוב, וכך זכיתי להכיר אותו ולעלות אליו בהזדמנויות רבות, בעודי שוהה בצל הקודש, ומוצא זמן מעת לעת לעלות ולפקוד את ביתו של הישיש הפלאי שהתגורר בסמוך.
בשנת תרל"ב נולד ר' משה, ובתשל"ב נפטר. כלומר אם הוא היה חי היום, הוא היה אמור להיות בן 149… כשאני ביקרתי אותו, הוא כבר היה מבוגר מאוד, אבל הזיכרון שלו היה חד וברור, והיה מספר דברים שראה לפני 80 ו-90 שנה, כאילו התרחשו אתמול.
מעניין לציין שאביו הגה"ח ר' קלמן בוים, נולד בשנת תק"ע, כשהחוזה מלובלין עוד היה חי, וכך גם רבי מנדלי מרימנוב, רבי דוד מלעלוב, ה'יהודי הקדוש' מפרשיסחא היה הסנדק שלו, של ר' קלמן, והוא עצמו היה מראשי הקהל אצל הרבי רבי בונים מפרשיסחא.
כמו רבי משה גם האבא, רבי קלמן, היה יהודי חשוב מאוד וזכה לראות הרבה מאוד צדיקים וקדושי עליון. כשנולד ר' משה היה אביו ר' קלמן בן 62, הוא היה לוקח אותו לצדיקי הדור, ומספר לו על הצדיקים שכבר נפטרו ושזכה לראות במו עיניו.
כך היו לר' משה המוני סיפורים ועובדות, מצדיקים שראה בעצמו בעת שאביו לקח אותו לצדיקים, או ששמע מאביו, שסיפר לו שראה וחווה בעצמו לפני שהוא נולד.
אצל הרבי מקוצק
ר' קלמן סיפר לבנו ר' משה, שכשהרבי רבי בונים נפטר, התפנתה בדיוק משרה רבנית בעיירה כלשהי, ומצד הכבוד רצו להציע את ההצעה לרבי 'השרף' מקוצק. הם לקחו בחשבון שהרבי מקוצק לא ירצה לקבל את ההצעה, ולכן החליטו שישלחו את ר' קלמן שיציע לו את ההצעה לשם כבוד, ולאחר שהרבי יסרב לקבל את ההצעה, יעבירו אותה למישהו אחר וכך יסתדרו כל העניינים.
נכנס רבי קלמן בוים אל הרבי מקוצק, ושטח בפניו את ההצעה. מיד תפס הרבי באבנטו של אביו ר' קלמן, ושאלו בחדות לשונו: "קלמן, דו מיינסט דאס אמת?" (האם הנך דובר אמת?). מספר ר' משה, כי אביו אמר לו שבאותו רגע חש שכל אבריו וכל גידיו רועדים מפחד, אבל התאושש ברגע ואמר: "כשהצעתי זאת התכוונתי לכך באמת", ואמר ר' משה: "הכרתי את אבי שהיה איש אמת, ויודעני שבאותו שעה שהרבי מקוצק הכניס ידו לאבנטו של אבא, קיבל מרות ממנו והתכוון לכך. כשהשיב אבי את התשובה, הרפה הרבי את ידו מאבנטו של אבי, והפטיר בחיוך שהיה נדיר: 'דער קלוגער קלמן דרייט זיך ארויס'…" (קלמן החכם הצליח להתחמק).
אותו רבי משה בוים סיפר לי, שהוא זוכר את ההלוויה של ה'דברי חיים' מצאנז שנפטר בשנת תרל"ו, כשהיה בן ארבע שנים בלבד, ושהוא זכה לשהות בצל הקודש אצל הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב, הרבי הראשון מאמשינוב, שנפטר בשנת תרל"ח, כשהיה ילד כבן שש. הוא סיפר שהוא זוכר את זיו פני קדשו של הרבי מאמשינוב, ואפילו ידע לומר שבשטריימל שלו היה חתך בחלק הקדמי, מעל המצח, עד כדי כך הוא זכר את הכל לפרטי פרטים.
למעשה מדובר בשילוב מופלא של יהודי מבוגר מאוד מאוד, שהיה לו זיכרון יוצא דופן, ובנוסף הוא גדל אצל אבא מבוגר שהיה לוקח אותו לצדיקים, ושבעצמו הרבה להסתופף בצל צדיקים מצעירותו, כך שהוא באמת היה מקור בלתי נדלה לסיפורים ועובדות נדירות מאוד, וכל גדולי עולם היו באים לבקר אותו או מזמינים אותו אליהם, כדי לשמוע מפיו סיפורי צדיקים, ודברי תורה ששמע מרבותינו הקדמונים.
גם ה'חזון איש' זצ"ל מאוד חיבב אותו, והיה מבקש ממנו לספר לו סיפורי חסידים, והוא מוזכר כמה פעמים גם בספר 'מעשה איש'.
בשני העשורים האחרונים לחייו, היה רבי משה מרותק למיטתו באופן כמעט מוחלט, והדלת שלו היתה פתוחה לכל. כל מי שרצה לשמוע ממנו – היה נכנס, מתיישב על יד מיטתו וכשר' משה פתח את פיו, היה מה לשמוע… היינו אומרים שלהיכנס אליו זאת לא בעיה, אבל לצאת ממנו – אי אפשר כל כך מהר, כי הוא מספר ומספר ומספר ואי אפשר לעצור אותו… היו צריכים לשבת שם עד שהגיע מישהו חדש לשמוע סיפורים, ואכן תמיד באו אנשים.
עגלה בלי סוסים, הייתכן?
בכל אופן, שמעתי מפיו של ר' משה, שכשהוא היה ילד כבן שבע הוא זכה לבקר בפעם הראשונה בחצר הקודש 'אלכסנדר'. אביו לקח אותו אז לרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר, המכונה 'אדמו"ר הזקן מאלכסנדר', ושהיה אביו של הרה"ק בעל ה'ישמח ישראל'.
במשך שנים הסתופף ר' משה בצלו של הרה"ק רבי יחיאל זצוק"ל, אפילו לאחר חתונתו, כשהוא כבר היה אברך צעיר, עוד היה נוסע לרבי יחיאל זצ"ל. באותן שנים, לאחר נישואיו של ר' משה, הוא חלה מאוד והרה"ק רבי יחיאל זצ"ל בירכו באריכות ימים, ואכן התקיימה הברכה והוא חי כאמור עד גיל 100.
באותה נסיעה ראשונה, כשהוא היה ילד בן שבע, הם נסעו לרבי לשבת. הם הגיעו ביום חמישי בלילה, והתפללו ערבית עם הרבי. הוא סיפר שהיתה כזאת התרגשות: "מי שהיה עם הרבי לא היה מסוגל כמעט להתפלל", הוא מספר, "החסידים היו מרותקים אל הרבי, כל תנועה שלו, כל מילה שיצאה מפיו…".
בלילה הם ישנו שם באלכסנדר, ובבוקר השכים אביו לקום, כדי להתפלל שחרית עם הרבי, וכמובן שהוא לקח איתו גם את בנו, ר' משה מיודענו. אבל ר' משה היה אז ילד קטן, שיחק במשך היום בחצר.
בעודו משחק, קלטו אוזניו לפתע קול נרגש מאוד אומר "ברוך", ולאחר מכן "אתה", וכך הוא שומע את הברכה, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", הברכה היתה כל כך נרגשת ונלהבת, הוא הסתכל מי המברך וראה שזה הרבי בכבודו ובעצמו, עוצם עיניים ומברך בקול גדול. עיניו של הילד נמלאו דמעות מרוב התרגשות. לרגע חשב שהרבי ימשיך את הברכה "לשמוע קול שופר", לפי הכוונה וההתרגשות בהן הוא מברך, אבל אז הוא שמע את המשך הברכה: "אשר יצר את האדם…", והבין שאצל הרבי רבי יחיאל מאלכסנדר, אפילו ברכת 'אשר יצר' ביום חול רגיל, היא ברכה נרגשת ונלהבת כמו ברכת השופר בראש השנה…
רק לסבר את האוזן, עד כמה המעשה הזה ישן נושן, אציין שר' משה אמר לי פעם שכשהוא היה ילד, בערך בגיל הזה, דיברו אז שעומדים להמציא מן דבר כזה מוזר: כרכרה שנוסעת בלי סוסים…
"אני אמרתי שזה לא הגיוני", סיפר ר' משה על עצמו, "מילא רכבת נוסעת על פסים, ככה יש משהו שמכוון אותה למחוז חפצה. אבל עגלה בלי סוסים, איך מכוונים אותה? ירצו לנסוע איתה לפרשיסחא, והיא תיסע מעצמה לקינסק, ולא יהיה בכלל מישהו שיוכל לכוון אותה לכיוון אחר…".
הפנים לוהטות, הכלים נעתקים ממקומם
לאחר שהקדמנו וסיפרנו קצת מי הוא ר' משה בוים, ואיך הסתופף בצל הצדיקים עם כזאת אימה ויראה, ועם עיניים פקוחות לראות ולקלוט כל דבר, נספר את הסיפור העיקרי שלשמו התכנסנו, על ליל הסדר במחיצתו של הרבי ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זצ"ל.
מי שקצת לומד 'ישמח ישראל' מדי פעם, יודע שזה ספר מלא רגש. לגשת לליל הסדר אחרי שלומדים 'ישמח ישראל' זה נראה אחרת, לאכול מצה, לשתות ארבע כוסות, עם ה'ברען' הזה שמגיע אחרי לימוד נלהב ב'ישמח ישראל' – אי אפשר לתאר בכלל.
על אחת כמה וכמה, לשבת בליל הסדר עצמו במחיצתו של הרבי הקדוש רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר, בעל ה'ישמח ישראל' בכבודו ובעצמו!!!
המנהג באלכנסדר היה, שאת ליל הסדר היה הרבי עורך במחיצתם של אלפי חסידים. כמובן לא כל חסידי אלכסנדר הגיעו, ולא כולם יכלו להסתופף בבית מדרש אחד, כי זאת היתה חסידות גדולה מאוד, אבל כמה אלפי בני אדם היו באים, ויושבים יחד בליל הסדר בראשות רבם ה'ישמח ישראל'. כנראה שכל אחד מהחסידים השתדל לבוא לרבי פעם בכמה שנים לליל הסדר.
מספר רבי משה בוים, שבאחת השנים כשהסתופף בצלו של הרבי, הוא הרי כבר היה אברך עוד בחייו של האבא, רבי יחיאל זצוק"ל. כשה'ישמח ישראל' הוכתר לרבי, היה רבי משה בוים אברך בן 22, וכשנפטר ה'ישמח ישראל' בשנת תע"ר, היה רבי משה כבן 38.
בכל אופן, הוא היה מתאר איך נראה ליל הסדר אצל הרבי, ובעיקר אני זוכר איך הוא תיאר את כניסתו של הרבי ל'ליל הסדר' באחת השנים:
"הקהל כולו עמד על רגליו", תיאר רבי משה באימה וביראה, "היינו עומדים בשתי שורות, ובאמצע נשאר מרווח רחב למעבר הרבי שעמד להיכנס לעריכת ליל הסדר.
"והנה פתאום נראית דמותו של הרבי מתקרבת, בידיו הקערה של 'ליל הסדר'. חרדת אלוקים נפלה על הקהל, הרגליים רעדו מפחד והתרגשות.
"הרבי צועד בסך, גם הוא עצמו נרגש ומלא פחד וחרדה מחמת גודל קדושת היום. פניו חיוורות כסיד. היו לו שתי פיאות רחבות וארוכות, זקן לא היה לו, המראה היה ממש כמלאך ה'.
"הרבי התקרב לשולחן והניח את הקערה על השולחן, ואז פנה לכל הקהל בקול גדול: 'ליל התקדש החג! ווער סי גלייבט נישט אז די נאכט קען מען ארויס גיין פון די נידריגסטע בחינה אויף די העכסטע מדרגה – דאס איז דער רשע וואס די הגדה מיינט!'".
נתרגם את זה ללשון הקודש: 'ליל התקדש החג! מי שאינו מאמין שבלילה הזה אפשר לצאת מהבחינה הרוחנית הנמוכה ביותר, לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר – זהו הרשע שאליו התכוונה ההגדה!'.
"לאחר שאמר את הדברים האלו ברגליים רועדות ובפנים חיוורות", היה רבי משה בוים מתאר את המחזה כאילו חווה אותו ממש עכשיו: "הלם הרבי בידו בחוזקה על השולחן, עד שהכלים שהיו עליו נעתקו ממקומם מעוצמת החבטה, ולפתע נהפכו פניו החיוורות של הרבי והיו לאדומות. לוהטות כאש!".
רבי משה היה מדגיש שלא היתה זו דרכו של ה'ישמח ישראל' להיות סוער כל כך, היתה לו הנהגה מאוד מאופקת, של התרגשות פנימית שאינה נראית בהכרח כלפי חוץ, ובוודאי לא בצורה כל כך נסערת, אבל הפעם התפרץ לרגע אחד הלהט הפנימי, והחסידים הרבים זכו להצצה קטנה אל רגשותיו הסוערים של רבם הקדוש והטהור.
להיות כאותו בן חכם
למען האמת, היסוד הזה שבליל הסדר אפשר לצאת ברגע אחד מהשפלות הכי גדולה לדרגה הגבוהה ביותר, זה יסוד שקיים בעוד מקומות בספרים הקדושים.
הרי חז"ל הקדושים אומרים שבני ישראל היו בתחתית המדרגה במצרים, הם היו בדרגה שכמעט לא היה הבדל בינם ובין המצרים עצמם, כידוע שאמר השר של הים, 'הללו והללו'… ולא רצה להיקרע בפני בני ישראל. הם היו במ"ט שערי טומאה, וכמעט שקעו בשער החמישים, ואז בא הקב"ה וברגע אחד העלה אותם למדרגה הגבוהה ביותר, כמו שכתוב בספרים הקדושים.
וידוע מה שאומר האריז"ל, ודבריו מובאים בכל ספרי החסידות ובשאר ספרים, שבכל שנה ושנה מתעורר מחדש הכח שהיה באותו החג שמוזכר בתורה הקדושה, בפסח מתנוצצים האורות של יציאת מצרים, ובשבועות האורות של מתן תורה וכו', ואנחנו יכולים לנצל את הימים הללו, ולזכות לישועה פרטית כמו שבני ישראל זכו אז לישועה כללית, באותו עניין ובאותה הבחינה.
ולכן, כל יהודי, גם אם הוא שקוע חלילה וחלילה במ"ט שערי טומאה, יכול ברגע אחד לצאת ולהגיע ליציאת מצרים הפרטית שלו, והרי במצרים מי שלא האמין בגאולה ממצרים – לא נגאל. כך אנחנו גם אומרים לבן הרשע בהגדה – אילו היה שם, לא היה נגאל. ולכן מי שלא מאמין שבלילה הזה, ליל הסדר, אפשר לצאת מהבחינה הנמוכה ביותר למדרגה הגבוהה ביותר, הוא הוא הרשע שעליו מדברת ההגדה.
ולכן חשוב מאוד שנתכונן כראוי לליל הסדר, וננצל את הלילה הזה ואת הימים הקדושים והנוראים הללו כדי להתעלות ברוחניות, ולצאת מהבחינה בה אנחנו נמצאים למדרגה הגבוהה ביותר, כאותו בן חכם שעליו מדברת ההגדה, ונזכה ונהיה כולנו חכמים וכולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.