מה הדין במקרה שאדם קיבל על עצמו תענית על צרה ונודע לו שכבר בשעת קבלת התענית הצרה חלפה ? │ האם קבלת תענית חלה גם על ימים שיש מצווה לאכול בהם? │ ואיזה ימים לא נכללים בדבריו כשאמר בקבלת התענית 'חוץ מיום טוב'?│ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות תענית במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ו', סימן תקס"ט סעיף א' – סימן תק"ע סעיף א']
קיבל תענית על צרה מסוימת והצרה חלפה
מבואר בשולחן ערוך, יחיד שקיבל על עצמו להתענות על צרה מסוימת, ואותה צרה חלפה, או שקיבל על עצמו להתענות על חולה, ובסופו של דבר אותו חולה נתרפא או מת, יש חילוק בדין זה בין יחיד לציבור, יחיד, צריך להשלים את התעניות שהוא קיבל על עצמו, ואפילו אם הוא קיבל על עצמו כמה תעניות בשביל אותו דבר מסוים, צריך להשלים אותם, וכן כל נדרי הצדקה שהתחייב עבור זה, אם הוא לא עשה תנאי שהוא יקיים אותם רק אם אותו פלוני יחיה, צריך לקיימם, אבל ציבור שהתענו על דבר מסוים ואותה צרה עברה, אם זה קודם חצות, אינם צריכים להשלים את התעניות שגזרו עליהם, ולאחר חצות, צריכים להשלים, ומבאר המשנה ברורה שהטעם הוא, משום שהציבור, 'לב בית דין מתנה עליהם', שאם הצרה תעבור, הם לא יצטרכו להתענות, ועוד, שלא מטריחים על הציבור להתענות אם הצרה חלפה, אבל יחיד, מכיוון שהוא לא התנה בפירוש שאם הצרה תעבור הוא יהיה פטור מלהתענות, הדין הוא, שגם אם הצרה חלפה, הוא צריך להתענות, וציבור שרוצים להתענות אף על פי שהם לא חייבים בכך, זה מחייב גם את היחידים.
קיבל תענית על צרה שחלפה כבר בשעת הקבלה
יחיד שמתענה על צרה, ונודע לו, שלפני קבלת התענית הצרה כבר עברה, אינו צריך להשלים, משום שהקבלה שלו הייתה בטעות, שהרי בשעת קבלת התענית, הוא לא ידע שהצרה כבר חלפה, וכן ציבור ששמעו לאחר חצות שקיבלו את התענית בטעות, אינם צריכים להשלים, ובאופן כזה, אפילו אם רוב הציבור או תלמידי חכמים, רוצים להחמיר ולהמשיך את אותו יום בתענית, זה לא מחייב את היחיד, כיוון שזה היה בטעות, ואין לזה דין של תענית.
קיבל על עצמו כמה ימי תענית שבתוכם יש ימים שמצווה לאכול בהם
יחיד שקיבל על עצמו תענית כך וכך ימים, ויצא בתוכם שבתות וימים טובים, או ראש חודש חנוכה ופורים, או ערב יום הכיפורים, הדין הוא, שמכיוון שאלו ימים שיש מצוה לאכול בהם, אם קיבל את התענית בלשון תענית בעלמא, אינו צריך התרה, כיוון שאין כח קבלתו חל בכלל על ימים אלו, ואם בארץ ישראל גזרו על תענית ציבור והציבור התחיל להתענות, הדין הוא, שבדיעבד חל התענית גם באלו הימים, ואם קיבל על עצמו את התענית בלשון 'הרי עלי', שהוא לשון נדר, הנדר חל גם על דבר מצוה, משום שנדר אוסר את החפץ עליו, שהרי אין ציווי לאכול את החפץ, אלא הציווי הוא על האדם לאכול, אבל מכיוון שהחפץ אסור, הנדר חל והוא אסור, אבל אדם שנשבע להתענות, מכיוון שיש עליו ציווי לאכול, השבועה לא חלה, כי השבועה היא על האדם, וגם החיוב לאכול הוא על האדם, אבל כאשר הוא אוסר את המאכל עליו, הדין הוא, שהנדר חל, כי המאכל לא מצווה באכילתו, ולכן, צריך התרת חכם שיתיר לו את הנדר, כדי שיוכל לאכול ולא יהיה מחויב להתענות, וכשהחכם מתיר לו את הנדר, יפתח החכם בחרטה, דהיינו שיאמר לו, אם היית שם לב שימים אלו חלים בתוך התענית, לא היית נודר, ועל ידי כך מתיר לו, וכל הימים כולם הותרו לו בהתרה זו, ושיטת הרמב"ם, שאם מדובר על שבתות וימים טובים, וכן ערב יום הכיפורים או ראש חודש, הוא חייב לצום, כיוון שהימים האלו הם חמורים יותר, והם לא צריכים חיזוק, אבל אם פגע בימים אלו חנוכה או פורים, הנדר שלו בטל, ולא יצום, משום שחנוכה ופורים כיוון שהם מדבריהם, הם צריכים חיזוק, אבל המנהג כסברא הראשונה, שאם קיבל בתורת נדר, צריך התרת חכם.
אמר בקבלת התענית 'חוץ מיום טוב'
מי שנדר להתענות כמה ימים, ואמר, חוץ מיום טוב, ימי חנוכה ופורים אינם בכלל זה, כיוון שחנוכה ופורים הם לא בכלל יום טוב, אבל אם כשאמר חוץ מיום טוב הייתה דעתו גם חוץ מחנוכה ופורים, הולכים אחר דבריו, ואינו מחויב להתענות, וערב יום הכיפורים בכלל קבלת התענית.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א