סיפר לי ידידי ר' נטע סלונים מבית שמש, כפי שסיפר לו ידידו ר' יעקב מבני ברק.
בשעה טובה ומוצלחת עמדתי לחתן את בני היקר. אמי שתחי' מתגוררת בלונדון והיא התכוננה להגיע לחתונה, משום שהיא עברה קורונה ומצוידת בתעודת מחלים. היא רצתה להגיע מספר ימים לפני החתונה על מנת להתארגן בנחת, אבל בגלל הסגר האווירי שהיה בשבועות האחרונים נדחתה הנסיעה עד ליום החתונה.
ברוך השם, ביום החתונה כבר יכלו לטוס, ואמי מיהרה לעשות את הדרך לארץ. ביום החתונה, יום ראשון פרשת משפטים, נסעתי לשדה התעופה וחיכיתי לאמי שתצא אל הטרמינל. חיכיתי וחיכיתי, עד שהבנתי שמשהו משתבש. התקשרתי אליה לפלאפון והיא ענתה לי בחוסר אונים: "אני לא מוצאת את תעודת המחלים שלי".
השוטרים דרשו ממנה תעודה והיא שכחה היכן הניחה אותה. למול עיניהם הפולשניות חיפשה בכל הכיסים והרוכסנים, פתחה את המזוודה וחיטטה בה כהוגן, אך לא מצאה זכר לתעודת המחלים. ללא תעודה כזאת דינה להישלח למלונית לשבועיים של בידוד, ולהפסיד את כל אירועי החתונה והשבע ברכות.
אמרתי לאמי שאני תיכף מתקשר למישהו שיכול לעזור. התקשרתי לעסקן והוא אמר: "עדיף שייקחו אותה למלונית, משם לא יהיה קשה להוציא אותה. תהיה רגוע, הכול יהיה בסדר. אני מבטיח לך, היא תגיע לחתונה היום".
העסקן היה כל כך בטוח, ונשמע כל כך אמין, כל כך מעשי ומבין דבר, שלא המשכתי לעסוק בעניין. לא ניסיתי, למשל, לבקש שישלחו אישור מלונדון שהיא עברה קורונה. פשוט סמכתי עליו, על בשר ודם.
אמי נלקחה בליווי שמירה למלונית 'עץ הזית' שבכביש 1 בירושלים, ואני הלכתי לעיסוקיי הדחופים ביום חופתו של בני. בינתיים הכניסו את אמי לחדר, שתתבודד שם, ושכחו אותה.
השעות הולכות ונוקפות. התקשרתי לעסקן פעם אחר פעם אך הוא לא ענה לטלפונים. אמא שלי לבד ב'עץ הזית', כלואה שם כמו אסיר. היא הגיעה במיוחד לחתונה של הנכד ובמקום לצאת לחופה היא יושבת בחדר עלום, ומכל עבר סוגרים עליה קירות.
חלפה שעה ועוד אחת, הגיעה השעה שבע ואמא אומרת לעצמה, שלא השוטרים הביאו אותה לכאן ולא העסקן הוא זה שלא הוציא אותה – הכל מאת הבורא יתברך שמו, הוא הביא אותה למקום הזה וכאן היא צריכה להיות.
וכעת, לא רק שאין טעם להתעצב, אלא להיפך. זמן שמחה עכשיו. הנכד שלה עומד להיכנס לחופה בעוד כמה דקות, והיא הרי הסבתא! בבת אחת לבשה עוז וחדווה, פתחה את המזוודה, הוציאה את בגדי השבת שהתכוננה ללבוש בחתונה והתארגנה כראוי למעמד הגדול.
היא הכניסה את ידה לכיס השמלה, והנה, מה היא שולפת משם? את תעודת המחלים! כאשר ארזה את המזוודה, הניחה את התעודה בכיס השמלה של החתונה, השמלה הראשונה שהיא תלבש כאן בארץ. לא עלה בדעתה שהתעודה תידרש מיד בירידה מן המטוס.
היא התקשרה מיד למזכירות והודיעה שיש לה תעודה המתירה לה לצאת ולבוא. עשרים דקות לאחר מכן היא כבר הייתה בחוץ, ובשעה תשע כבר הופיעה באולם החתונה בבני ברק, וברוך השם הספיקה להשתתף בסעודה ובריקודים. השמחה והאמונה משכו את הישועה.
למחרת, בשעה שתים עשרה בצהריים התקשר אלי העסקן ואמר: "הצלחתי להשיג לאמך פטור מבידוד".
(גיליון 'השגחה פרטית')