"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" (א, א)
במדרש (ויקרא רבה ז, ג) מובא: "אמר רבי אסי: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים".
תינוקות של בית רבן לא טעמו מעולם טעם חטא. יש להם טהרה מיוחדת. זהו הזמן להנחיל להם דברי תורה טהורים.
ביתו של אדמו"ר קדוש ומעיין גדול, חריף מאד בפלפולו, הביאה לפניו את בנה התינוק, פעוט בן שנתיים בלבד. ישב עמו סבו הגדול והחל לומר לו פלפול עמוק מאד. תמהו הסובבים, וכי מה מבין תינוק בן שנתיים בפלפול כה עמוק? מעולם לא קרא ולא שנה, אפילו בצורת האותיות אינו בקי… מה רוצה ממנו סבו?
מאחר שידעו שהרבי גדול וענק רוח, ואינו עושה דבר ללא סיבה, שאלוהו: "תורה היא ולימוד היא צריכה. מה יכול היה הילד לקלוט מכל מה שאמר לו כבוד קדושתו?".
"דעו לכם", ענה הרבי, "ילדים קטנים מבינים הרבה יותר מבני אדם גדולים, ששכלם כבר טושטש והתכסה בשכבות של דעות כוזבות, הממלאות את הדעת, המח והשכל. דווקא הילד הזה, שלא שמע עדיין כלום, הוא המתאים ביותר לקלוט את הדברים הללו! על אף שזה לא נראה לעין, הוא הבין וקלט את דברי התורה, והם נחקקו במוחו. ומאחר שזו הדעה הראשונה שלו, היא לא תמחק, וכל מה שיבוא אחריה לא יצליח לטשטש אותה. אלו דברי תורה שהם בגדר של 'חרות על הלוחת' (שמות לב, טז). השאלה אם הוא הבין או לא הבין פחות חשובה, מה שיותר חשוב זו העבודה שהדברים נחקקו במוחו!".
אמנם לימים, כאשר גדל הילד והפך לנער, הוא נעשה כמעין המתגבר בתורה. הפלפול שקיבל מן הסבא קדישא בהיותו בן שנתיים, אכן נחקק במוחו לעולמים!
"רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו"
כעין זה שנינו במשנה (אבות ב, ח), שרבן יוחנן בן זכאי היה משבח את רבי יהושע בן חנניה: "אשרי יולדתו".
פרש רבינו עובדיה מברטנורה: "על שם שהיא [אמו] גרמה לו שיהא חכם, שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה, ואומרת להם: 'בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי, שיהיה חכם', ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה".
לרבי יהושע בן חנניה היתה אם צדקת, שבעודו בעריסתו, בהיותו בן פחות משנה, טרחה להביאו לבתי המדרש, כדי שיאזין וישמע את דברי החכמים.
כולם היו צוחקים – לשם מה את מביאה את התינוק הזה? מה ביכולתו להבין ולדעת?
אך לימים גדל רבי יהושע ונעשה מגדולי החכמים. אזניו הקטנטנות קלטו את התורה כבר בינקותו, ודברי החכמים נקלטו בנשמתו, ופעפעו בו גם כאשר גדל.
לפעמים יש תחושה, שילד קטן אינו מבין ואינו קולט מאומה, ולכן אנשים מרשים לעצמם לדבר לידו כל מיני דברי הבל וניבול פה. הם אינם יודעים שהדברים נחקקים ועושים רושם, ולכן צריך לנהוג איתו במשנה זהירות.
אמו של רבי יהושע בן חנניה הבינה את הסוד הזה. משום כך טרחה להביאו לבית המדרש כבר בינקותו, כדי שיקלטו אזניו את דברי התורה הקדושה. לפיכך ראוי שיאמרו עליה "אשרי יולדתו"!
שמיעת השירים השפיעה לאחר שנים
אם יהודיה קוראת 'קריאת שמע' עם תינוקה עוד בהיותו בעריסה. היא משכיבה אותו ולוחשת איתו את המלים הקדושות: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
באים ואומרים לה: גברת, מה את עושה? בשביל מה? מה הוא כבר מבין?
לאמיתו של דבר, הדברים באמת ובתמים נחקקים בלבו של הילד.
היא מנדנדת את העריסה ושרה: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו", או: "כי אשמרה שבת א-ל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני" – והדברים מחלחלים בתוך נפשו של הפעוט.
כמה צריך להקפיד להחדיר בתינוקות את השירים הקדושים הללו, ולא שירים ממקורות זרים.
במחקר שנערך לאחרונה גילו, כי אנשים מסוימים בארצות הברית, נהנים משירה פרועה ורעשנית. השירה הזו מציתה בהם אש של התלהבות. איש לא הבין מה הקשר בינם לבין שירים בסגנון זה.
לאחר ברור יסודי התברר, כי אותם אנשים בהיותם ילדים, טופלו אצל מטפלת כושית, שהיתה מפעילה מוזיקה גויית וקצבית פרועה תוך כדי עבודה…
שנים הם כבר לא שומעים את השירים הללו, אבל עד היום, כשהם שומעים את המוזיקה הזו הם חוזרים להתלהב וליהנות מן המוכר…
כמה חשוב לתת את הדעת לתכנים ולמנגינות הנשמעים באזניהם של צעירי הצאן! הדברים הללו נחרתים בלבם ובנשמתם.
הכלל הוא: "מעשה אבות סימן לבנים" – הילדים מחקים את דרך התנהגותם של הוריהם. לפעמים רואים ילד בגיל שנה או שנתיים, לוקח ספר ומתחיל להתנדנד מעליו, ולעשות את עצמו מתפלל. כולם תמהים מנין לו הנהגה זו? האם מישהו אי פעם לימד אותו דבר כזה? התשובה היא, שכך עשו אביו ואמו. המראה נקלט בנפשו (וראה עוד בענין זה באריכות, לקמן בתחילת פרשת אמור).
כבר אמר ה'חינוך' (מצוה תקס): "טבע האב צפון בבן". ישנם גנים הטבועים בילד, והטבעים הללו – גם כי יזקין לא יסור מהם!
"מפי עוללים וינקים יסדת עוז"
יש מי שסבור: מהו כבר ילד קטן?… מה הוא כבר מבין?…
אדם כזה, ראוי שילמד את דברי הגמרא (שבת קיט ע"ב): "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן". עוצמה אדירה טמונה בפיהם של תינוקות של בית רבן!
הקב"ה אומר לעם ישראל: דעו לכם, כל זמן שהילדים הללו קולם מצפצף בבתי כנסיות, אין שום אומה ולשון יכולים עליכם!
ילדים קטנים בני שלוש או ארבע, מה הם כבר יכולים לומר? קצת "מודה אני" וברכות, "אשרי יושבי ביתך", "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", מעט משניות בעל פה… הם רק מדקלמים, אפילו אינם מבינים מה שהם מדברים.
אבל ההבל הזה מעמיד את כלל ישראל! אין אומה ולשון יכולה לגעת בעם ישראל, בזמן שהתינוקות הללו מצפצפים בקולם בבתי הכנסת!
זהו שאמר הכתוב (תהלים ח, ג): "מפי עוללים וינקים יסדת עוז" – אותם תינוקות עדיין יונקים, בקושי מדברים, אבל הם ה"עוז" של עם ישראל! ה"מודה אני לפניך", שהם אומרים יש בו עוצמה אדירה, וב"שמע ישראל" שהם צועקים – הם יכולים להציל את עם ישראל!
זה הכח "להשבית אויב ומתנקם" (שם). יש אויבים ויש מתנקמים, ועל ידי תינוקות של בית רבן ניתן להשביתם.
חינוך הילדים – מעל הכל!
דודי, הגאון הצדיק רבי יוסף עדס זצ"ל, מחכמי ישיבת 'פורת יוסף', עשה לו מנהג של קבע – לקום בכל לילה בשתיים וחצי לפנות בוקר, ללכת למקווה טהרה, ומיד לאחר מכן לכותל המערבי, שם היה מוסר שעור בגמרא לבעלי בתים לפני עלות השחר. בעלות השחר היו עומדים להתפלל, כשתפילת העמידה נאמרה בדיוק בהנץ החמה.
הרב עדס ייסד את התפילה הזו מיד לאחר שחרור הכותל. כל עניין תפלת ותיקין, השייכת לענווים שמחבבין את המצוות (ברכות ט ע"ב), היה קבוע אצלו.
כשילדיו הגיעו לגיל שבע-שמונה, והיה עליו לחנכם לתפילה – ראה שקשה להם לקום להנץ החמה. כיון שכך, ויתר הרב עדס על מנהגו להתפלל בהנץ החמה, והלך להתפלל עם הילדים בשעה הרגילה.
כל עוד היה הדבר תלוי רק בו – מסר את נפשו על תפילה בהנץ החמה, אך כשעומד על הפרק עניין של חינוך הילדים – שום דבר אחר אינו חשוב יותר!
זהו שאמר משה רבינו לפרעה: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו…" (שמות י, ט). פרעה ניסה לטעון: לכם יש תשוקה לעבוד את ה', לכו תעבדו! אבל מה ילדים מבינים בעבודה? אמר לו משה: אצלנו קודם כל הילדים! לעולם לא נוותר על חינוכם! יש להם כוח אדיר, למרות היותם קטנים בגילם ובגופם!
יושב ומלמדו תורה
על הפסוק: "בהלו נרו עלי ראשי" (איוב כט, ג), דורשת הגמרא, שתינוק במעי אמו נר דלוק לו על ראשו, והוא צופה מסוף העולם ועד סופו.
כיום כבר ברור כי ניתן לראות דרך גופים אחרים. צילומי הרנטגן מוכיחים זאת, וישנם מכשירים מסוימים שאפשר לצפות באמצעותם דרך קירות.
הקב"ה ברא את התינוק במצב רוחני גבוה מאד, עד שאותו עובר שעדיין לא פקח את עיניו, מסוגל לראות מתחילת העולם ועד סופו.
עוד אומרת הגמרא, שמלאך יושב איתו ומלמדו את כל התורה כולה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, ברכות, שבת, עירובין, פסחים… כל הש"ס! המלאך מוסיף לקרוא איתו את כל ספר הזוהר הקדוש, שער הכוונות ותשובות הרשב"א, מאירי, ערוך לנר, ערוך השולחן והפרי מגדים… המלאך קורא במהירות הבזק, והילד קולט וזוכר את הכל!
כאשר יוצא התינוק לעולם ועומד לפתוח את פיו, בא המלאך וסוטר על פיו. מיד הוא שוכח את כל הלימוד שלמד עם המלאך בבטן אמו, ויודע רק לשחק במשחקי פעוטות ולשיר שירי ילדים. "ונשכח כל השבע" – כל התורה כולה נשכחת ממנו.
אמנם, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל סיפר, שארע מקרה שבו המלאך לא הצליח לסטור על פיו של הילד, והנה פלא פלאות: בהיותו בן שנה, כשפתח הילד את פיו, והחל לדבר, הוא התחיל לומר את כל התורה כולה. על יד השולחן אמרו חידוש על הפסוק הראשון בתורה, והילד החל לצעוק את כל הפסוקים. הזכירו את מסכת ברכות – והילד מצטט: "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן…". עברו למסכת שבת – והילד ממשיך את הכל. פתחו שולחן ערוך, התחילו את הסעיף הראשון, והילד מצטט מילה במילה. הביאו את הספר 'בן איש חי' – והנה גם אותו הוא זוכר מילה במילה.
המחזה הדהים את כל מי שנכח בו. איש לא הבין מה קרה, אולי רוח נכנסה בילד?
נבוכים הם הביאו את התינוק לאדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל, שהיה ענק רוח ובעל רוח הקודש. הרבי קבע שהמלאך לא השכיח ממנו את התורה שלימד אותו, ואמר כי הילד עלול לשבש את העולם כלו, שכן היו ספרים שפתחו לפניו והוא לא הכירם, וכך ידעו שהספרים הללו אינם מתקבלים בשמים, כי מחבריהם לא חברום לשם שמים. עוד אמר, כי הילד עלול, חלילה, למות בגלל עין הרע של בני אדם. מיד סטר לו על פיו, ומני אז לא ידע אף מילה, והכל היה כלא היה.
מקשים כל המפרשים על הגמרא: לשם מה יושב המלאך עם התינוק, ומקריא לו את כל התורה כולה, אם לאחר מכן הוא שוכח הכל?
בארו, שהתורה עמוקה ביותר, ואדם רגיל אינו יכול לקלוט אותה כלל ועיקר. היא אינה ברת הבנה! כדי שתהיה לאדם אפשרות לקלוט דברים נשגבים כאלו, חייב הוא לקבל את הבסיס לדברים הללו, כשהוא חקוק בתוך נשמתו ומוחו. כך יוצא, שכאשר הוא ילמד, הוא יחזור למעשה על דברים שהוא כבר יודע, ונשמתו כבר קלטה ולמדה.
זו הסיבה לכך, שלפעמים תוך כדי לימוד יש לנו תחושה שנזכרים במשהו מוכר. כשמנסים אנו להיזכר מתי למדנו דבר כזה, לא מצליחים. אין זאת אלא שברגעים אלו נזכרים אנו באותו חידוש ששמעה נשמתנו בהיותנו במעי אמנו…
אלמלא הייתה הנשמה קולטת את דברי התורה בתקופת העיבור, לא היה לנו את החיבור עם התורה הקדושה.
זכרונות ילדות בגיל שבעים
חיבור זה בין הנשמה לתורה – קיים אצל כל אחד, גם אצל היהודי הרחוק ביותר, ואי אפשר לדעת מתי יצוץ הזיכרון ויטלטל אותו.
לאחד המלונות בחו"ל הגיעה קבוצת זמרים ונגנים. הזמר הראשי היה אדם מבוגר בגיל שבעים, זמר מדופלם, בקי בשפות רבות, ויודע לזמר כמעט בכל שפה שיבקשו ממנו.
למלון הזה היתה גם מחלקה יהודית, ובה בית כנסת. יום אחד, בעת ההפסקה, טייל הזמר במלון, ולפתע נשמע באזניו ניגון מתוק… "אמר ליה אביי… אמר רבא…". הוא הצטמרר והתיישב על הספסל, ממוגנט למנגינת הלימוד.
מה פשר הדבר? האם מתארחים כאן, במלון, זמרים נוספים? – הרהר. אני חייב לראות מיהו הזמר הזה!
פתח את הדלת ונכנס. הוא ראה אברך יהודי יושב ולומד גמרא בקול מתנגן, התיישב, ועשה עצמו מעלעל בספר, ובאמת אזנו כרויה לקול ניגון הלימוד: "אז לדעת שמואל…", לומד ומנגן את מילות הגמרא הקדושות.
אותו זמר זקן, שהתנהג כגוי לכל דבר, לא יכול היה לעמוד בכך. נגש אל האברך ושאל: "מה אתה לומד? אולי אוכל גם אני להצטרף ללימוד?".
"מי אתה?", שאל האברך.
"אני פלוני, הזמר המפורסם ממקהלת הזמרים המתארחת כאן במלון".
"ואתה יהודי?"
"כן, בודאי, אני יהודי, ואני מבקש ממך, תעשה לי טובה, תביא מסכת בבא קמא ונלמד ביחד את המשנה: ארבעה אבות נזיקין: השור הבור המבעה וההבער… אני כה משתוקק לכך!".
"דע לך", המשיך הזקן וספר בהתרגשות, "עד גיל אחת עשרה הייתי לומד חומש, משנה, גמרא ופוסקים. כשהייתי בגיל אחת עשרה אבי הוציאני מהתלמוד תורה, הכניסני לגימנסיה, ואחר כך לקונסרבטוריום. כשגדלתי הפכתי להיות זמר מדופלם, ושכחתי לגמרי מהתורה, מהדת ומהיהדות בכלל. והנה עתה, כששמעתי אותך לומד בנעימה, המנגינה המופלאה הזו שבתה את לבי, והזכירה לי נשכחות. אני מבקש ממך, אנא, למד אתי גמרא!".
האברך נענה לבקשתו, ישב עמו שעה שלמה והם למדו יחד. בסיום הלימוד ביקש הזקן שהלימוד המשתף שלהם יימשך.
הבחור הביע את נכונותו לבוא לביתו של הזקן מדי יום. הם קבעו זמן, וכך התחילה ביניהם חברותא מיוחדת במינה. הלימוד הביא את אותו זקן, לקבל על עצמו על מלכות שמים בגיל שבעים!
ללמדנו מה גדול כוחם של געגועים, ומה עצומים הם הזיכרונות הקבועים בנפש האדם, והקשר שהיה לו בילדותו אל התורה הקדושה.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')