"וכל אשה חכמת לב" (ל"ה כ"ה)
ביום קיצי אחד לא חשה אמא בטוב. לבה הלם בחזקה, וחולשה נוראה אפפה אותה עד כי לא יכולה היתה לקום מהמיטה. היא הובהלה לבית חולים, שם נערכו לה בדיקות מקיפות, ונמצא שהיא שרויה באפיסת כוחות, ועליה לגזור על עצמה מנוחה מוחלטת. ברור היה שבבית לא תוכל לנוח – הן מפני הנשים הרבות הממלאות אותו כל שעות היום, והן מפני שאינה מסוגלת לסרב לאיש, וכפי שהיתה אומרת: 'אצלנו אין סוגרים את הדלת'. משום כך אושפזה בבית החולים לשם מנוחה.
כעבור יומיים חשה אמא כי נחה דיה, והיא ביקשה לשוב הביתה, אולם הרופא עצר בעדה: "אסור לך ללכת; את חייבת לנוח!". אמא התעקשה: "כשאני בבית בעלי לומד יותר טוב; תורתו של בעלי חשובה יותר, ואני חוזרת לבית".
אמא שבה הביתה, ואבא נטל על עצמו לשמור על מנוחתה. הוא הביא את הכסא ואת הסטנדר סמוך לכניסה לבית, וכפי שצפה – אף אשה לא העזה לעבור את הסף כשהרב יושב שם ולומד. אבל ההסדר נמשך רק יום אחד. למחרת הגיע הרופא, והנה 'מפטירין כדאתמול'… מה שהיה הוא שיהיה, נשים ממלאות את הבית כמימים ימימה! הוא ניגש לאבא ודרש מפיו, מדוע הוזנחה השמירה על מנוחתה של הרבנית?
אבא השיב לו:
"אמנם הבטחתי לשמור על מנוחתה, וקיימתי זאת, אך נוכחתי לדעת כי היא נעשית חולה מכך שהנשים מנועות מלבוא אליה; הן דופקות ומוצאות את הדלת סגורה, והדבר טורד את שלוותה. הבנתי כי למען בריאותה חובה לפתוח את הדלת – ואכן, היא הולכת ומבריאה"…
אינה משיבה ריקם
אמא לא היתה עקרת בית פנויה שעתותיה בידיה. יומה היה גדוש מעש ופעילות. כל ענייני הבית והמשפחה הרחבה היו מוטלים על כתפיה, ואלו מילאו את כל זמנה, אבל לבה הרחום לא הרשה לה לעמוד בפני רצונו של מי שחפץ לשוחח עמה, תהיה סיבתו אשר תהיה. אמא לא היתה מסוגלת לסרב לאיש, ואין זה משנה מה גילו ומה מעמדו.
באו לקבל ממנה עצה ותושיה, מפני חכמת החיים המופלאת שבה; באו להסיח בפניה מועקות בשברון לב, כי חשו בהשתתפותה הכנה; באו להתברך מפיה, כי ידוע ומפורסם היה שברכותיה מתקיימות – ואמא לא יכולה היתה להשיב את הפונים ריקם.
אמא לא יכולה היתה לסרב למי שביקש ממנה עזרה מעשית. עשרות, מאות ואלפי מכתבים יצאו מתחת ידיה, ממוענים לכל מי שרק אפשר – למנהל מוסד שיקבל ילד פלוני, למנהלת סמינר שתקבל נערה אלמונית, לגביר שיתרום למוסד מסויים, לרב שישכין שלום בין איש לאשתו, למורה שתעלה את הציון בתעודה של תלמידה. כל מה שביקשו ממנה, או כשראתה מעצמה שהדבר יהיה לתועלת – קמה ועשתה.
ואנשים ידעו לבקש בלי סוף… הנה למשל, נערה ירושלמית אחת חשה הכרת הטוב לאשה פלונית, שסייעה בידה להתקבל לסמינר מבוקש. עולה בדעתה להעניק לה מתנה מיוחדת. היא קונה ספר ומבקשת מאמא שתרשום את ההקדשה! אמא אינה קשורה לסיפור – לא מצד הנערה ולא מצד אותה אשה. ומהיכן נעשתה שייכת לעניין זה? – מצד החסד, כמובן. ואמא יושבת וכותבת.
אמא לא ידעה לסרב לאף בקשה. המילה 'לא' לא היתה קיימת באוצר המילים שלה…
סיפרה שכנה: "פורים אחד חיפשנו מגילת קלף, כדי שבעלי יקרא לי בבית. מאחר ומגילותיהם של השכנים כבר 'נתפסו', שלחנו לשאול את המגילה של הרב. כמובן הרבנית נתנה אותה בחפץ לב. בעודי מאזינה לקריאה, נשמעה דפיקה על הדלת: הרב זקוק למגילה כדי לקרוא בה לאמו. רמזנו לשליח כי נחזירנה ומיהרנו לסיים. כשהחזיר בעלי את המגילה, התנצל לפני הרב, אבל הוא הפטיר: 'אני ידוע שהרבנית אינה יכולה לומר 'לא' כשמבקשים ממנה משהו'…".
לבם של כלל ישראל
המונים-המונים החלו משחרים את פניה של אמא, עד שאבא אמר, וברצינות גמורה, כי רק בגלל פרסומה של אמא באים גם אליו… בלבה הרחב נמצא זמן ומקום לכולם. ננסכו בה כוחות עילאיים שאפשרו לה לקבל את כולם, ולספק את רצונותיהם במלואם. היתה זו תופעה שאין לה אח ורע – אשה אחת, הנושאת על כתפיה את משאם של אלפי בני אדם. חידה היא: כיצד היא עושה זאת? ופתרונה – ברוחב לב.
לבה הגדול היה לבם של ישראל.
נשים שבאו פעם אחת, שבו ובאו אליה שוב ושוב. הן מצאו באמא אוזן קשבת למצוקות ובעיות, חכמת חיים ולב רחב, וגם – ברכות שמתקיימות. חברה הביאה חברה, וציבור הפונים הלך וגדל עד שהגיע לממדי ענק. אמא לא סירבה להכניס אף אחת, ואפילו לא הסכימה לקבוע שעות לקבלת קהל. אם אשה דופקת, משמע שהיא צריכה עזרה! כיצד אפשר שלא להכניסה? אם אשה מבקשת לעלות, ואנו אומרות לה שעכשיו אי אפשר, אמא מגיבה: 'למה אי אפשר? ודאי שאפשר!', כאומרת: וכי יש משהו שאי אפשר לעשות למען הזולת?
"שאני לא אכניס אשה יהודייה?"
וכך הלך זרם הפונים וגדל וגדל.
בשלב מסוים הבינו כי הדברים אינם יכולים להמשך בצורתם זו. כוחותיה של אמא לא יעמדו לה, והיא עלולה לקרוס תחתיה. יזמנו מצדנו תורנות בתחתית גרם המדרגות המוביל אל הבית, ובשעות מסוימות מנענו מנשים לעלות אליה. אמא הקפידה מאד, וכל הניסיונות לשכנעה להסכים להסדר מסוים בקבלת הקהל, עלו בתוהו.
מישהו הגה רעיון גאוני: הוא בא לאמא וטענה חזקה בידו: לא יתכן לאפשר לכל אשה לעלות מתי שתרצה, מאחר שאף אל אבא באים אנשים רבים, והדבר גובל בחוסר צניעות! עם טיעון זה לא יכולה הייתה אמא להתמודד… היא נתנה הסכמה למחצה, כי בשעות קבלת הקהל אצל אבא – ימנעו מן הנשים לעלות אליה. בהמשך הצלחנו להשיג ממנה הסכמה לקביעת תורים מסודרים. זמן מה אחר כך הוספנו שעות 'שמירה' נוספות בבוקר, בצהרים ואף בערב.
למעשה, סדרים אלו לא הועילו בשלמות – הן בגלל הנשים שהגיעו בלי תור והתחננו להיכנס, והן מצדה של אמא, שהורתה להכניס את כל מי שפנה אליה. נשים רבות התחכמו ושאלו את אמא אם תוכל לקבלן, ואמא כמובן לא סירבה. אחרות הפצירו בבנות הבית שתאמרנה לאמא כי 'פלונית' מבקשת להיכנס. "אם הרבנית תדע שאני כאן", היו אומרות בבטחה, "ודאי תורה להכניסני, שהלא אני חברתה הטובה"… אמא אכן הורתה, ולא רק לזו, אלא לעוד רבות רבות, שכולן היו 'חברותיה הטובות'…
'דרך אחרת' היתה: נשים היו באות וצועקות כי הן רוצות להיכנס. למשמע הקולות היתה אמא יוצאת ושואלת לפשר המהומה. כששמעה כי מונעים מאשה פלונית להיכנס, יען לא הזמינה תור מראש, היתה מוחה ואומרת לה כי תוכל להיכנס ללא כל חשש.
ותמיד-תמיד הורתה אמא לבל נדחה אף אדם.
שכנה מספרת: פגשתי את הרבנית לאחר שהחלו סדרי קבלת הקהל בביתה, והפטרתי לעברה: "נו, עכשיו בוודאי קל יותר לרבנית"… אולם הרבנית השיבה בחיוך: "להפך, לכל אלו שנכנסו תמיד ללא תור, נוספו עתה הנשים שקבעו להן תור"… לא הצלחתי להבין והצעתי: "שהרבנית לא תאפשר לנשים שבאו ללא תור להיכנס!", אבל הרבנית נדהמה: "שאני לא אכניס אשה יהודייה?!"…
דאגה לכל אדם
אכן, כל אשה באשר היא מצאה מקום בלבה של אמא. בפרט הקפידה אמא על כבודן של אלמנות. פעם אחת אף טרחה ללוות אלמנה בצאתה, ואף ירדה עמה למטה כדי להראות לה את הדרך לתחנת האוטובוס, וזאת בשעה שנשים רבות חיכו לה בבית.
באחד הימים עלתה אשה, הנראית כמי שאינה שפויה בדעתה. היא התיישבה בבית וביקשה ללון במקום, באין לה מקום אחר לישון בו. בני הבית הצליחו להוציאה החוצה, והדבר ציער את אמא מאד: "היכן באמת היא תישן?"… אמא לא נרגעה עד שארגון 'עזר מציון' סידר לה מקום לינה.
אחותי הגיעה לבקר את אמא. היא סיפרה לאמא לפי תומה, כי אשה דפקה על הדלת והיא לא פתחה לה. אמא לא היתה רגועה: "שמא אשה זו באה מרחוק? אולי דבר מה דחוף בפיה?". אמא ירדה בעצמה לרחוב לחפש אחריה, ומשמצאה אותה קראה לה לעלות עמה הביתה…
אמא קמה ממנוחת צהריים קלה, וכבר היא שואלת: "האם מישהי ממתינה?". אם התשובה חיובית, אמא ממהרת אליה, "שלא תחכה סתם". אם התשובה שלילית, אמא מרוצה: "ברוך ה', איש לא התעכב בגללי!"…
אמא שבה מבית הכנסת, מביטה לכל עבר כדי שלא להחמיץ, חלילה, אשה החפצה לשוחח עמה. אמרתי לה: "אמא, אם לא תסתכלי לכל הצדדים, לא תתעכבי כל כך בדרך לבית!". אמא הביטה בי ושאלה בתמיהה: "ומה בכך שאתעכב? הלא אני יכולה לעודד עוד כמה נשים, ולזכות בעוד מצווה אחת שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים!"…
פעם נחלשה אמא, ושומרים הופקדו לבל תופרע מנוחתה. אמא התלוננה: "הגברים הללו – יש להם מצוות בשפע – תורה, תפילין, ציצית… לנו אין מצוות רבות כל כך, והנה, גם את מצות החסד הם לוקחים לי!"…
(מתוך הספר 'בית אמי')