"ואמלא אותו רוח אלוקים" (לא ג)
הרב יעקב הייזלר
סיפר אחד החסידים: בראשית ההנהגה של הרבי זיע"א, נכנס אליו אדם אחד שגרם לו צער לפני שהתחיל בהנהגה, ובקש מהרבי מחילה על כך. ברוב ענוותנותו וצדקותו השיבו הרבי, שאינו מקפיד ח"ו על אף יהודי, כי עם קבלת ההנהגה קיבל על עצמו ופעל בלבבו, לאהוב את כל יהודי באשר הוא כאילו הוא בנו אהובו ויחידו, ורק לאחר מכן נעתר לקבל את ההנהגה לידיו הק'. ואכן כל אלה שנכנסו אליו לבקש עצה ותושיה, הרגישו בחוש כיצד הוא משתתף בבעיותיהם, נושא בעולם הפרטי ומתייחס אליהם כאב רחום, קטן כגדול.
אחד מהחסידים תיאר את אהבתו המופלאה של הרבי לעדת הקודש, וכה כתב: "לנגד עיני עדיין ניצבת דמותו דיוקנו הק' של הרבי זיע"א, בשעה שעמד בראש השנה, וכל הקהל הרב עובר לפניו כבני מרון לקבל ברכת 'שנה טובה', והוא פונה בחיוך ובמאור פנים לכל אחד באותו מאור פנים ממש, והחיוך לא סר מעל פניו הק' במשך קרוב לשעתיים, עד שעבר כל הקהל העצום שבא לקבל את ברכתו. וחשבתי שעם כל רום מחשבותיו, שאין לנו בהן אף לא ערך והשגה, אולי יש בזה גם מגמה פשוטה, שלא לגרום חלישות הדעת לשום יהודי, שמא לאחרים מאיר הוא את פניו יותר ממנו, על כן העניק את אותו החיוך לכל האלפים שעברו לפניו…
"בכלל, כל ילד קטן ממש שנכנס לרבי, הרגיש את התייחסותו האבהית המיוחדת אליו, ואפילו שאלות ילדותיות זכו לתשובה בכובד ראש, כאילו השואל הוא גברא רבה… יש והדברים מזכירים את תשובותיו של הלל הזקן, לשאלותיו של אותו אדם, שביקש להטרידו ולהקניטו, ולא הצליח. הרבה בחורים זכו לקבל ממנו תשובות לבעיותיהם שהעלו לפניו, בדברי נועם מאירי עיניים, דברים שיש בהם הדרכה לכל ימי החיים. כזו היתה דרכו של הרבי זיע"א, להאזין לצרותיהם של ישראל קטנים כגדולים, בקשב ובסבלנות שאין בדומה לו כלל".
נתינת עצה עם כל הכרוך בה
מאות ואלפי סיפורים מצויים אודות מסירותו של הרבי למען היחיד. לפנינו מבחר עובדות על אהבת ישראל היוקדת, שפיעמה בקרבו של הרבי כפי שנשמעו מעדויות נאמנות, ע"י מקורביו ובני משפחתו.
מקורבו הגרמ"ח דנדרוביץ שליט"א, כתב: "עוד לפני הנהגתו את העדה, נכנס אחד מהמקורבים לרבי לבקש עצתו בעניין מכירת הדירה שהיתה צפופה לו מאד, ולקנות דירה אחרת יותר גדולה. הרבי בירר כל העניינים ויעצו למכור.
"בינתיים חיפש האברך דירה אחרת, ומצא דבר המתאים לו וקנה את הדירה. ההסכם לענייני התשלומים היה לשלם סכום גדול בעוד שלושה חדשים, אותו אברך חשב שבינתיים יצליח למכור את דירתו הישנה. עברו ג' חדשים והגיע זמן לשלם הסכום הגדול, ועדיין לא הצליח האברך למכור דירתו הישנה.
ניגש האברך אל הרבי ואמר לו: "שהיות ונראה לו שלא יצליח ימכור דירתו כל כך בנקל, לכן התיישב בדעתו לבטל קניית הדירה החדשה ולבטל את כל העסק".
נענה לו הרבי "ח"ו אני לא מסכים בשום אופן! בכמה מדובר?". אמר לו האברך: "מדובר בכמעט מאה אלף דולר". אמר לו רבינו: "אני אראה לדאוג מכמה אנשים שילוו לך כל הכסף, והעיקר שלא תתבטל הקניה!". אמר לו האברך, שאינו רוצה ללוות באופן שרואה שדירתו אינו נמכרת בקלות, ומאיפה ישלם?". על אתר אמר לו הרבי: "אם תהיה בעיה במכירת הדירה – אני אקנה ממך הדירה בסך פלוני ופלוני".
דברים אלו אמר בלי לראות הדירה, וכן אכן היה, כאשר לבסוף התקשה למכור את דירתו, ולמרבה פליאתו הרבי קנה ממנו את דירתו.
כמו"כ סיפר, כי בתחילת הנהגתו של הרבי נכנס אברך, ושאל על מכירת דירה וקניית דירה אחרת, והרבי זי"ע היסס בתשובתו. אח"כ אמר לאחד מהמשמשים: "כשאני עונה לאדם תשובה לעשות משהו, אני נכנס לעובי הקורה ואני מלווהו בהמשך דרכו בדבר עד הסוף, וכך אכן עשיתי פעם, אולם עכשיו איני יכול לקבל אחריות על דבר גדול כזה, כי יש לי התחייבויות רבות להרבה אנשים".
מצוה בשלימות
סיפור מופלא סיפר אחד החסידים: "בתפילת המנחה שהיה מתפלל הרבי בביהמ"ד הגדול כל יום, ידעו כל עניי ירושלים מידו הפתוחה לכל ביד נדיבה ורחבה, ולכן באו הרבה עניים וקשי-יום, והיו מסתובבים בין המתפללים לבקש נדבות, ובין כך יראה אותם הרבי ויתן להם מתנה הגונה.
"יום אחד בעת תפלת מנחה, הבחין הרבי בעני אחד שהסתובב לקבץ נדבות, ועמד מרחוק ממנו. הלך הרבי זי"ע אחריו כדי לתת לו מתנה. העני שלא הבחין בביאת הרבי התרחק יותר ויותר, והרבי הולך אחריו…
"אחד מהאברכים שראה מה שקורה, נתן דפיקה לעני על שכמו, ורמז לו להסתובב לקבל הנדבה מהרבי, הרבי נתן לו המתנה וחזר למקומו.
"ביציאתו מביהמ"ד אחרי מנחה, ניגש הרבי לאותו אברך ואמר לו: 'אבקש ממך פעם אחרת לא לעשות דבר כזה, הלא כל פסיעה לדבר מצוה – נחשבת למצוה ולמה להפסיד לי המצוה בשלימות?"…
כמו"כ סיפר הגרמ"ח דרדנוביץ שליט"א: "יום אחד נכנסתי לקודש פנימה ודיברתי אתו בענין מסויים, ענה לי הרבי שלדבר זה יש דבר טוב טבעי שיכולים לקנותו בכל מקום, באמצע דיבורו נזכר לפתע הרבי, שיש לו דבר זה בחדר אחר באחת מהמגירות, ומיד עמד לקום ממקומו להביא לי, אמרתי לרבי שאינני רוצה להטריח את הרבי ואני יכול לקנותו בכל מקום, נענה לי הרבי באמרו: "למה אתה מעכבני מלקיים מצות גמילות חסדים? הלא גם אני מחוייב בגמילות חסדים!"…
נאחז בי פחד…
סיפור נוסף המעיד על עדינות נפשו של הרבי, קראנו משמו של נאמנו כ"ק האדמו"ר מטולנא שליט"א: היה זה באחת מנסיעותיו הארוכות של הרבי, כשחזר לביתו מותש ויגע, אולם במרחק לא רב מביתו נוצר פקק תנועה מורכב ומסובך, שמנע את הגעת רכבו סמוך לביתו.
אחר המתנה ממושכת, הוצע לרבי לירד מן הרכב ולילך רגלי עד לביתו, כדי לחסוך את ההמתנה הכפויה שהיא בודאי על חשבון זמנו היקר.
אולם ההצעה נדחתה על ידו בתוקף רב. רק למחרת סיבר הרבי את אוזן אחד מבני הבית, כיון שהנהג של הרכב אינו הנהג הרגיל, חשש שמא אין זה מן היושר לעוזבו לנפשו ולילך ברגל – וכי כך עושים לבני לויה? והוסיף הרבי שבאדם שהוא רגיל עמו – יודע הוא בוודאות שלא יקפיד ושאפשר לפייסו בדברים אחרים, אולם באדם אחר, כל עוד אינו יודע בוודאות מהות הרגשיו, לא היה יכול בשום אופן לנהוג כן, וכפי שהוסיף בהתרגשות ובהתלהבות: "אין די זאכען ציטער איך אפילו פין א ספק ספיקא!" – בדברים אלו נאחז בי פחד, אפילו מספק ספיקא! (קובץ 'קול התורה', לונדון תשרי תשנ"ז).
עבד לעם ה'
על מסירותו למען כלל ישראל תעיד העובדה הבאה: עוד בהיותו מכהן כראש ישיבה, הזדמן פעמים רבות שהפריעוהו אנשים בסדריו, אך מעולם לא הרשה לסדריו, שיהיו על חשבון הזמן שנטל על עצמו להיות הציבור נהנה ממנו עצה ותושיה.
באחת הפעמים אמר לאחד מבני הבית, שברצונו להתעמק בעניין מסויים בלי הפרעות. בן הבית ציית כמובן למה שהורו לו, ונעמד מן הצד כדי לא להפריע. אולם אחרי זמן קצר נשמעו דפיקות בדלת, לתומו חשב אותו בן בית, שעדיף למנוע מן האורח הלא קרוא את הפגישה, כדי שלא יפריע לראש הישיבה, בדבר שהיה כה חשוב עבורו.
ניגש, אפוא, בלאט לדלת הראשית, ובראותו כי המדובר ב'פושט יד' רצה לפטרו בנתינה הגונה. אולם למרבית הפלא, ניצב כבוד ראש הישיבה מאחוריו בפנים מסבירות אל העומד בפתח, כשהוא מזמינו פנימה לשיחה בהארת פנים מסבירה, וכאילו כשליח משמים היה אותו פושט יד פתח לטרדנים נוספים, ובמהלך השעה שאחריה לא פסקו הדפיקות בדלת והצלצולים בטלפון, כשכולם נענים במתק שפתים ובנפש חפצה.
אחר עבור השעה העמוסה, הסביר הרבי פנים לעומת בן הבית באומרו: "אינני מוצא את עצמי רשאי להתעסק בענייני הפרטיים על חשבון הזולת, ואחת היא לי מי הוא, רק כאשר אעסוק בענייני הכלל אחוש כי רשאי אני להתעלם מפניות שאינן מתוכננות מראש, אולם ענייני הפרטיים – מי יאמר שרשאי אני להיות בגדר חב לאחריני".
הרבי אף הוסיף, שמקור להנהגה זו מצא בהוראה חשובה, אותה מסר לו אחיו מרן ה'בית ישראל' זיע"א. "היה זה" – כך סיפר – "בשנותי הראשונות להיותי ראש ישיבה, קראני אחי הקדוש לחדרו ומסר לי הוראה כללית.
"וכה היו דברי קדשו: 'אומר לך יסוד גדול, מתי ובאיזה אופן יש לשלוח בחור מן הישיבה, ומתי עדיף לסלוח ולהתעלם: כל עוד הבחור הנחשל אינו מפריע לאחרים הלומדים, אע"פ שנחשלותו מזיקה להתקדמותו של הראש ישיבה או מפריעה לו להתעלות, יש להטות כלפיו חסד ולצפות להטבה, אולם ברגע שנוכחותו היא בגדר של 'חב לאחריני' לשאר תלמידי הישיבה – בכהאי גוונא אסור לשעות לשום תחנונים והפצרות, ויש לשלחו מיד מן הישיבה!'
"הוראה זו", סיים הראש ישיבה, "היא שלימדה אותי אורחות חיים, לא רק בהקשר בו נאמרו הדברים אלא ככלל לכל החיים – העיסוק בצרכי ציבור בלבד – רשאי לדחות אנשים פרטיים, אולם התעלותי וצרכי הרוחניים הפרטיים – אין בם בכדי לדחות את הפונים!"…