גאב"ד חרדים הרה"צ אשר אנשיל כ"ץ שליט"א

פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב (כח לד).

כלל גדול בתורה ועבודה טמון בפסוק זה. 'פעמון' רומז לשמחה שבוקע מתוכו צלצלי שמע, ו'רימון' רומז למצווה ע"ד שאמרו חז"ל (ברכות נז. מגילה ו. סנהדרין לז.) אפי' ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון. וללמדנו בא כי כך היא דרכה של מצוה שיהיה מתוך גילה רינה ושמחה, ובה יקיים 'עבדו את ד' בשמחה'.

כתב המלך

זה כבר ימים אחדים שמרן רבינו הגר"א זצוק"ל ממתין למכתב תשובה מאחיו, והנה הוא בא. הגר"א פותח את המכתב, ועיניו מצטעפות בדמע מרוגש.

הכל התחיל עם גודל 'חשקת התורה' של רבינו הגר"א שלא ידעה שובע, אי לכך שיגר מכתב לאחיו הגאון רבי אברהם זצוק"ל שיבוא לגור בעיר ווילנא בסמיכות אליו ובכך יכלו המה ללמוד בצוותא יחד בריתחא דאורייתא ולקיים את מאה"כ 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' מתוך אהבת התורה וחמדתה. משקיבל רבי אברהם את מכתב אחיו, חפץ בה אף הוא היטב, אך בסופו של דבר נאלץ לוותר משום מעשה שהיה. וכך היה מעשה, שמעו ותחו נפשכם:

שנה אחת היה מחסור גדול באתרוגים לסוכות ולא היה בנמצא  באיזור כולו ולו אתרוג אחד. בערב יו"ט בפרוס החג הגיע אתרוג יחיד ומיוחד לשמחת בני העיר, אך דא עקא שמחירו היה רב מאוד למעלה מהישג ידם של בני העיר, ואפילו פרנסי הקהל לא יכלו להשיגו. ר' אברהם קיבל את הדברים בשבר לב, ומשסיפר דברים כהוויתן לרבנית, נחרדה מאוד. איך יתכן סוכות ללא אתרוג, היו לא תהיה. היא הרהרה מעט ותיכף פנתה אליו ואמרה בעוז: אמנם עניים אנחנו, אך לא אפסה תקווה לאתרוג, לו אתה שמעני … נמכור את ביתנו שקבלנו בנדוניה, ובתמורתו נקנה את האתרוג לכבוד החג.

'אשת חיל מי ימצא'. רבי אברהם בשמוע עצתה הסכים לאלתר וצהל לקראתה. ולהלכה למעשה – הלך תיכף והחליף את ביתו עם מוכר האתרוגים ונתן לו דירתו בעד האתרוג המיוחל לשמחתם הגדולה ולשמחת בני כל העיר כולה, ונכנס יחד עם משפחתו לגור בצריפי בקתת עצי הקש של עניי העיר. רוחות החורף הקור והכפור אמנם פרצו לתוכה במרובה, אך כל זה היו להם כמאומה, לעומת אותה מצווה חשובה.

רבי אברהם ממשיך במכתבו, וכותב לאחיו הגר"א: עתה, לאור בקשתך שמחתי בה כמוצא שלל רב, אך כאשר בישרתי לאשתי אשר מעתה יהא לנו דירה חמימה בווילנא ולא נצטרך שוב לגור בצריפי השדה. פיה פתחה בחכמה, וענתה, כי בכל יום תמיד בעת שהיא יוצאת מבקתת הקש העלובה ועוברת ליד דירתם הרחבה לשעבר, היא נזכרת בערגה איך מכרו את דירתם זו עבור מצוות האתרוג, וזה גורם לה הנאה וקורת רוח מרובה כל כך 'עד שאין לה בכל העולם כולו הנאה יותר גדולה מזו, ועתה – כותב ר' אברהם – היאך אעשה לה הרעה הגדולה הזו לאלץ אותה לעזוב את העיר ולקחת ממנה שעשועי ותענוגי המצווה הגדולה הזו אשר מסרה בעדה את נפשה', אי לכך נאלץ אני לסרב להצעתך ואינני יכול לעזוב את העיר. (מקור: ספר שלמי תודה בהקדמה).

נוראות נלמדים ממעשה רב זה, גם את גודל המסירות נפש לקיים את מצוות ה', וגם גודל שמחה של מצווה מהו עד כדי כך 'עד שאין לה בכל העולם כולו הנאה יותר גדולה מזו' ! שמחה פורצת גבולות ולוואי שנזכה גם אנו לזעיר אנפין ממנה. אך חידוש גדול נוסף יש ללמוד מכאן: אשר 'שעשועי המצווה' חשובים טפי ויותר ממצווה עצמה, והיינו, שעל אף לימוד התורה בחברותא של הני תרי צינתרא דדהבא עמודי התורה אשר עליהם עמדה עולם ומלואה – עכ"ז וויתר ר' אברהם על תורתם יחד בעבור שעשועי המצווה. הביטו וראו כמה רב כחה וכמה עצום 'שמחה של מצוה'.

ועוד מעשה שהיה:

הרה"ק ה'יסוד העבודה' מסלונים זי"ע עומד בבית מדרשו ביו"ט א' של סוכות, והנה רואה בתוך הקהל חייל יהודי ממחנה הצבא הרוסי אשר בפאתי העיר סלונים, ופניו מאירים באור גדול. אחר התפילה ניגש אליו הרה"ק ואמר לו 'ראה פניך מאירים כזהר הרקיע מזהירים' הגידה נא לי מה מעשיך, נבוך החייל וענה לו הלוואי שיש בידי מעשים טובים, לדאבוני מחמת שירותי בצבא איני יכול לקיים מצוות כראוי. הרה"ק לא הרפה, אמור לי מה עשית דבר טוב לאחרונה. ענה לו החייל שלא עשה שום מעשה מיוחד כי אם זאת אשר אתמול בלילה בעת התקדש ליל חג בעמדו על משמרתו בביתן השמירה, נשבר לבו בקרבו ברצותו לקיים מצוות סוכה, אך איננו, ומשכך הייתה נפשו עגומה עליו 'למה אגרע' מכל בית ישראל המקיימים עתה בהידור את מצוות 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות'. והנה רואה הוא מרחוק הסוכות אשר בעיר סלונים הסמוכה, וכה בער לו ליבו בקרבו לקיים את המצווה עד אשר קם וסיכן את נפשו, הוא נטש את עמדת השמירה – דבר שסיכן את המחנה בכלל ואותו בפרט שבכך דמו בראשו, ואץ רץ באישון ליל לעבר העיר אל הסוכה הראשונה אשר מצא, נטל ידיו, בירך שתי ברכות 'המוציא ולישב בסוכה' אכל כזית 'וברכת המזון', ורץ חזרה לעמדת השמירה.

ה'יסוד העבודה' התפעל מאוד מגודל דרגת מסירות נפשו, אך הגיב מיד, כי אם אמנם מצוה רבה היא שאין לתארה, אך עדיין אין זה סיבת הארת פניך באור יקרות, הרבה מסרו נפשם למצוות ולא זכו לכגון דא. אמור לי מה עוד עשית אתמול בלילה, התנצל החייל ואמר שלא הספיק לעשות שום דבר נוסף באותה לילה כיוון שמיד בעת שחזר 'בשלום' לעמדת שמירתו לא יכול היה להתאפק משמחה על שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ולכן פרץ בריקוד בשמחה כל אותו הלילה עד אור הבוקר. עתה משסיימתי את משמרתי באתי הנה לנטילת ד' מינים ולאמירת ההלל וההושענות.

הפטיר ה'יסוד העבודה' ואמר, 'עתה אמרת' עכשיו נתגלה לי סיבת מאור פניך. לאו דווקא מעצם המצווה כי אם בעיקר משמחת המצווה – 'שמחה של מצווה'. שבכך 'נהורא ישרי בה'.

א שמחה שיינט – שמחה יהודית אמתית מאירה פניו של אדם. וכך קוראים אנו במגילה את הכתוב 'ליהודים היתה אור"ה ושמחה' היינו שהשמחה גרם לאורה. וכפי שמעיד רבינו בחיי (חובת הלבבות שער הפרישות פרק ד) 'הפרוש צהלתו בפניו'. והיינו שלא רק חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א) אלא שמח"ת אדם תאיר פניו, אך אכן בכדי להיות בשמחה צריך להיות חכם דיו.

מה נאים דברי השל"ה הקדוש בעניין זה, וז"ל. 'ראיתי בני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו וכן ד' מינים שבלולב ואשרי מי שעובד ה' בשמחה'. עכ"ל. בעיני זכיתי לראות את כ"ק זקיני מרן אדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע בהו"ר אחרי סעודת היום בפניא של שמחת תורה שהיה לוקח הד' מינים ופוצח עמהם בריקוד נלהב בתוך סוכתו תוך שמנשקם ומנענעם שוב ושוב אנה ואנה, ואח"כ הולך למקווה וחזר לנשק את דפנות הסוכה בשמחה עילאה, אשרי שזכיתי.

חידוש נפלא בעניין השמחה של מצוה מצאנו בדברי ה'שפת אמת' (שקלים תר"מ, תרמ"א), והיא שעניינה של קריאת פרשת שקלים לפני פורים אינה רק כי אם זכר ל'אחד באדר משמיעין על השקלים', אלא טעם קריאתה בריש החודש שמרבין בו בשמחה הוא יען שבעת הבאת מחצית השקל בזמן שבית המקדש היה קיים שמחו כלל ישראל במצוותם זו והשתעשעו בה כ"כ עד 'שנשארה רישומיה לדורות והותירה מצווה זו חותם לעולם עד עצם היום הזה'. הוא הסיבה אשר בגינה תקנו שבאחד באדר משמיעין על השקלים כיוון שהקריאה מעורר את הזמן ומתעורר אותה שמחה ישנה שהייתה בעת הבאת השקלים, ועל ידי שמחה זו נוכל לקיים כראוי את מצוות 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'.

וזהו מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל (שבת קל.) כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושין בשמחה. היינו שאותה שמחה שהיה אז בעת קבלת המצוה עדיין מחלחלת בקרבנו עד עצם היום הזה ולכן עדיין עושין אותה בשמחה. זוהי כוחה של 'שמחה של מצווה', עכת"ד בהוספת אי אלו גרגירי שמחה.

וזהו שאמר שלמה המלך (משלי טו טו) 'וטוב לב משתה תמיד' היינו כיוון שעושה מצוותו בשמחה ובטוב לבב לכן נשארת שמחתה לתמיד.

מסופר על יהודי שעבר דרך העיירה ראדין והיה זה ביום שישי בפניא דמעלי שבתא, וכיוון שפגע במקום נמלך בדעתו לנצל ההזדמנות ולהיכנס אל החפץ חיים זצוק"ל. כשנכנס לביתו מצאהו אחר חזרתו מן המקווה כשהוא רוקד בשמחה סביב שולחן השבת. לא נודע על מה הייתה שמחתו גדולה כ"כ או משום הכנה למצווה, או להיפך שע"י הכנה למצווה זכה לשמחה, או כפי גירסא במעשה (נתיבות הלכה הל' חנוכה) כי הייתה זו בעבור שקיים זה עתה מצוות 'ביומו תתן שכרו' בכך ששילם לעגלון שהסיעו למקווה. כך או כך רואין אנו את שמחת החפץ חיים בעשיית המצוות. והיינו דכתיב (תהילים סח ד) 'וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה'.

וכה עשו אבותינו בצאתם ממצרים שנא' (לעיל יב לד) משארותם צרורות בשמלותם על שכמם ופירשו חכמינו (מכילתא מסכתא דפסחא יג. ורש"י שם לעיל יב יד) שהיו אלא שיורי מצווה של מצה ומרור אותם אכלו במצרים, ומקשה עלה רב נתן (שם) וכי לא הייתה להם בהמה וחמורים לשאת את המצה והמרור, הרי צאן ובקר עלו עמהם ומה ת"ל על שכמם. אלא, שהיו בנ"י מחבבין את המצוות, ועל כך נשאום בעצמם. ע"כ. היינו שטובים המה החמורים לסבול את שכמותם ענייני חומר וגשם ככסף וזהב (כדאמרו שג' מאות חמורים נשאו את מפתחות אוצרותיו של קרח), אך לא כן את שיירי המצוות של המצה והמרור, את זה נטלו בעצמם על שכמם. 'חיבוב המצוות' במלוא תפארתה.

מסופר. בעת שפתח מרן רבינו החת"ס לראשונה את ישיבתו הקדושה, היו כל הדרכים המובילים לפרעשבורג מלאים בצורבים צעירים שיצאו זה עתה לאלתר אחר חג הסוכות לבוא להיבחן על ידיעתם ע"י מרן החת"ס בכדי להיכנס לישיבה בפתיחת זמן החורף. מחזה מפעים של הוי גולה למקום תורה.

באחת של אותם הימים ראה החת"ס מחלונו קבוצה של בחורים שבאים לביתו להיבחן והנה רואה הוא אותם מתקרבים אל חצר הבית בו שכבו ענפי הסכך שהורדו זה עתה מסוכתו והנה כל הבחורים ייקרו וכיבדו את החפצא של מצוה ועקפו את הסכך, מלבד בחור אחד שזילזל בהם ועבר עליהם לקצר את דרכו. ומסופר אשר בעת המבחן עצמו גילה אותו בחור שדרך על הסכך ידיעות מקיפות ונרחבות אף יותר משאר חבריו, אך עכ"ז החתם סופר נמנע מלקבל את הבחור לישיבה ונימוקו עמו שבחור המזלזל במצוות אינו ראוי ללמוד בישיבה זו. בחור ללא חביבת המצוות – לא חביב בישיבתו הקדושה.

גדולים מעשי רבותינו האמורים, אשר ניקח מהם מוסר השכל לעבודת ה'. ומינה נסיק כי ההידור הטוב ביותר בקיום המצוות הוא לא סוג התחפושת והמשלוח מנות, גם לא ה'רחיים של יד' במצות מצווה, אף לא הקוישיק'ל של הלולב או הפיטם של האתרוג, וודאי לא הקרעפל'ך והבלינצע'ס של חג השבועות – אף כי ודאי חשובים המה, וכך אנו נוהגים ויסודתם בהררי קודש, אך עכ"ז הלוא המה הטפל של אותן מצוות היום.  העיקר החשוב ביותר זה אופן עשייתן שתהא בשמחה – עבדו את ה' בשמחה, השמחה חשובה ביותר מכל שאר החומרות וההידורים גם יחד וכל אלו אינם מגיעים לקוצו של י' ממעלת עשיית המצוה בשמחה רבה. ככה מקיימים 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' וכדאמר רבא (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשוורוש, והיינו מתוך שמחה ולא באונס (וראה בשפ"א פורים תרמ"ז).

השמחה בפורים מזרזת הגאולה

הרמ"א מביא המנהג (או"ח תרצ"ו ס"ח, עיי"ש בעניין לא תלבש) להתחפש בפורים משום שמחה, ע"כ. ויש להוסיף רמז בדבריו שאין הכוונה כי אם לאותה תחפושת גשמי, אלא בעיקר לתחפושת רוחני שנתחפ"ש בשמח"ה, כלומר אף שאנו עדיין שרויין בגלות, והמן הוא היצ"ר עדיין מרקד בינינו וקשה להיות בשמחה, עכ"ז 'כח הפועל בנפעל' שע"י שנתחפש ונתאמץ להיות בששון ושמחה, נפעל שנהיה שמחים באמת, ויהא זה סופו של המן הרשע ועמלק, ונזכה לקץ הגאולה 'אז ימלא שחוק פינו'.

ונסיים בדברי הזוה"ק בפרשתן, דברים נוראים, שהאדם השרוי בעצבות מושך על עצמו דינים ה"י, ואם הוא בשמחה בנהירו דאנפין הוא מושך עליו חסדים ורחמים, ע"כ. לכן כשנהיה בשמחה – שתהא 'שושנת יעקב צהלה ושמחה'… נזכה לרחמים וחסדים גדולים ומרובים רפואות וישועות ויתקיים בנו מאה"כ ליהודים הייתה אורה ושמחה.  כן תהיה לנו במהרה בימינו, אמן.

(קטעים מתוך שיחת גאב"ד חרדים)