הגרא”י הלוי סאלאווייציק שליט”א ראש ישיבת בריסק על מה שהיה עם מרן הגרי”ד הלוי זצוק”ל בילדותו.
הגרי״ד הלוי זצוק״ל סיפר כי בעת שהותו של מרן זיע״א בוורשא בזמן המלחמה, והניחום בבית נידח ואח״כ שוב טולטלו לבית אחר, והיה להם סבל גדול מזה, וששאל אחד מבני הבית מה יהיה הסוף מהצער הזה, אמר לו מרן זיע״א שהשאלה היא אם למעלה נצחנו דאם למעלה נצחנו מה שקורא כאן אינו כלום, אבל אם למעל ה ח״ו אין נצחון, אזי כאן יהיה רע ומר, ואמר הגרי״ד הלוי זצוק״ל דזה יסוד לדורות דהעיקר הוא אם ברוחניות יש נצחון דאז יש נצחון גם כאן.
עוד סיפר הגרי״ד הלוי זצוק״ל המעשה שהיה עם מרן זיע״א כשעלה עם משפחתו לארץ ישראל מוילנא (בשנת תש״א) והפליגו באניה מנמל אודסה דרך טורקיה, וכיון שנתעכבו בדרך יותר מן הזמן שחשבו בתחילה, לא נשאר בידם מן המזון שהכינו להם צידה לדרך, וכשהרגיש בכך האחראי על המטבח באניה, נגש אל מרן זיע״א וסיפר לו כי בבטן האניה יש כלים חדשים לגמרי, והוא יכול לבשל לרב מאכלים מירקות באותם הכלים. שמח מרן מאד ע״כ, וסיפר זאת להגרא״י פינקל זצ״ל שהיה עמהם באניה זו, ושלח מרן זיע״א את הרה״ג רבי שמחה קפלן זצ״ל שילך עם אותו אחראי ויבעיר את האש בכדי שלא יהיה בישולו בישול נכרי. בדרך למרתף פנה אליו האחראי לר׳ שמחה, ואמר לו, נראה שנשלחת עמי בכדי להבעיר האש למנוע בישול נכרי, דע לך כי יהודי אני, חזר רבי שמחה וסיפר זאת למרן זיע״א ושמח הרב שמחה גדולה, וביאר פשר שמחתו, כיון שעד עתה לא ידעתי מה רוצה ממני אותו האחראי, כי אם כוונתו לגמול עמי חסד זה לא יתכן, מכיון שהגויים מופקעים מחמלה וחסד, ולכן חשב כל הזמן מה מונח בעזרתו, ועכשיו שנודע לי שיהודי הינו, הכל מובן, כי ניחון הוא במידה של ישראל שהם גומלי חסדים.
שמעתי מנכדו של הרב ישראל בה״ר חיים יהושע ברמץ זצ״ל – שפעם חזר מרן זיע״א מלוויה שהתקיימה בסמוך למלון ארץ ישראל שנתנהל ע״י הרה״ח רח״י ברמץ זצ״ל, והרח״י הוציא למרן מים לנטילת ידים, לאחר שנטל מרן זיע״א את ידיו ביקש לשלם עבור המים, וכמובן שהרח״י ברמץ לא הסכים ליטול ממנו תשלום, וטען כלפי מרן זיע״א 'מה עם גמילות חסדים'- ואמר לו מרן זיע״א שבעסק לא עושים גמילות חסדים. לאחר תקופה נכנס בנו הרב ישראל זצ״ל שהיה מתלמידי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זיע״א {כידוע מרן זיע״א חיבב מאד את תלמידי הגרא״ז} לדבר בלימוד עם מרן זיע״א, ואמר לו מרן זיע״א 'תגיד לאבא שחסד הוא דבר ראשון חסד עם בני הבית'). עה״פ )
החומרא זה גדר לא להכנס למקום העבירה ועל ידי כך לא להכשל באיסור. וסיפר על חרדת הגרי״ז זיע״א מלהכנס למצב שאולי
יכשל בדבר הלכה שנסעו פעם אחת ביחד באוטובוס בירושלים והיה נדמה להגרי״ז שהאוטובוס נוסע לכיוון חומות ירושלים העתיקה ואולי יראה החומות ויש בזה דינים בהרואה ערי יהודה וירושלים ולא התכונן לכך, וסיפר, זיע״א רעד כולו, ושלחו לשאול את הנהג האם בדרך יראו את החומות, ותשובת הנהג היתה שלא יראו את החומות, ולאחר דקות מספר שוב רעד מרן זיע״א ושלחו שוב לשאול את הנהג כי ממש פחד אולי יעברו ליד החומות ואינו מוכן לכך, וסיפר הגרמ״ש שגם אחרי זמן רב עדיין היה ניכר הפחד בפניו ואפי׳ שהוא בדרבנן.
עוד כתב הגרמ״ש שפירא זצוק״ל: ידוע רוב חששותיו וזהירויותיו של רבינו הרב מבריסק זללה״ה מכל דבר מצוה אפי׳ דרבנן, וחסרי הדעת מפרשים זאת שכך היה אופי טבעו ומזגו, אמנם אין זאת כי אם פחד ממש מכל נדנוד עבירה פן יכשל בה ח״ו או פן לא יצא יד״ח המצוה ח״ו.] בהיות המלחמה באה״ק, ונורו פגזים לכל עבר, הי׳ רבינו הרב זללה״ה ביראה גדולה ומחשב כדת מה לעשות ע״מ להנצל מן הסכנה, והנה משהגיעו פגזים לחצר הבית, מיד סרה ממנו היראה והי׳ בשלוה ובמנוחה, ואם אופי טבעו היה לחשוש, הרי אדרבא יש לחשוש טפי כשהפגזים בחצר, אלא, כל מחשבתו היה להמתחייב על פי דין למצוא מפלט והצלה מן הסכנה, והי׳ ירא וחרד שמא לא יצא יד״ח, אך משהפגזים בחצר ואין שום דרך הצלה, וע״פ דין כבר אינו מחויב להשתדל בזה, אז נחה דעתו [והוא עצמו התבטא במחלתו האחרונה, בשבילי, שאני רגיל לחיות ע״פ השו״ע, קשה להיות חולה. הנה לא דיבר על ייסורי עצמו ממחלתו ולא על ייסוריו כל ימי חייו כידוע, כי אם מפחדו התמידי לקיום התורה והמצוה, וכמו שמביא רבינו יונה מאמר החסיד ׳אנחתי מפחדך הרחיקה ממני האנחות׳. נתקיים בו מאמר הנביא ׳ואתן לו מורא וייראני׳.
פעם ספרה בתו של מרן זיע״א א״ח לחדב״נ הגרי״מ פיינשטיין זצוק״ל שכשמרן הגרי״ז ברח עם ילדיו בימי השואה מפני סכנת ההשמדה של הנאצים ימח שמם וזכרם והיה זה יום ששי בבוקר נסע ברכבת מעיר בריסק למדינה אחרת שבה היה אמור להנצל ולאחר בערך חצי שעה התעניין מרן הגרי״ז מתי הרכבת אמורה להגיע ליעד שלה ונתברר לו שהרכבת אמורה להגיע ליעד כערך ב׳ שעות לאחר כניסת שבת, ומרן הגרי״ז ניתר ממקומו ועמד ליד החלון וכל גופו נתמלא חיל ורעדה ופניו היו כלפיד אש ושוטח תפילה להקב״ה שלא יכשל בחילול שבת, ובתו הרבנית ליפשא הגדולה שבילדים נטלה האחריות בטיפול שאר האחים הקטנים וכמה שניסו
הילדים הקטנים להטריד את מרן הגרי״ז לא יכלו לגשת אליו כי נבהלו מפניו מגודל טרדת חילול השבת, וכך היה עומד מבוהל ומרבה בתפילה ותחינה לבוראו כערך שש שעות.
והנה לפתע הרכבת הגבירה את המהירות כפול ומכופל מכפי יכולתה בטבע ודהרה עד שנפלה מהומה בקרב הנוסעים ומנהיגי הרכבת וכמה שניסו להאט את הנסיעה לא עלתה בידם כי מאת ה׳ יצא הדבר והרכבת הגיעה ליעדה בערך חמש דקות קודם כניסת השבת, ומרן הגרי״ז ניתר מהר ממקומו והצליח לקבל שבת שתי דקות קודם כניסת השבת והיה לפלא בעיני הגוים שאמרו אין אנו מבינים פשר הדבר שהרכבת הגיעה ליעדה ג׳ שעות קודם זמנה הטבעי, ורק מרן הגרי״ז ובני ביתו ידעו סוד הדבר מפני מה זכו לקפיצת הדרך.
ברשימות שיעורים מהגרא״י הלוי מובא מעשה שסיפר הגרי״ד הלוי זצוק״ל שהיה א׳ בעיר בריסק שהתחיל למכור עיתונים אצל הבית כנסת בשעה שבאו הקהל להתפלל קבלת שבת, והיו כמה מתפללים שנזהרו ממלאכות בשבת אבל טלטלו מוקצה והביאו כיס של מעות עמהם לבית הכנסת וקנו עיתונים. הגרי״ז שלח לקרותו אליו להוכיחו ע ל מעשיו וכו׳ אבל ללא הועיל, והנה נזדמן לבריסק באותו זמן מגיד אחד, ושאל מה יש בעיר לתקן, ואמרו לו על מוכר העיתונים הנ״ל, והלך הלה אל הרב זיע״א ואמר שרוצה להשים את הלה בחרם, הגרי״ז שתק ולא ענה דבר. והמגיד הנ״ל דרש דרשתו באמצע השבוע בבית הכנסת, ובסופה פתח את ארון הקודש והחרים את מוכר העיתונים. ובשבת הבאה בא המוכר עיתונים כהרגלו למכור עיתונים, ולאחר מכן הלך לביתו וסעד, ואח״כ יצא לטייל, ובבואו בחזרה לביתו נבקע כריסו ומת, ותהי׳ העיר כמרקחה.
(עלון כל הגיליונות)