הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
ויקחו לי תרומה (כ"ה, ב)
כמו כניסה לענן שכולו אושר ושמחה, כולנו נכנסים בימים אלה לתוך עולם קסום ומואר, שרגש השמחה מפעם בו בעוז ותחושות האושר נושאות את הבאים בשעריו טפח וטפחיים מעל הקרקע. שוב מתקרבים אנו ליום הפורים, היום שרק הזכרת שמו מעלה חיוך ענוג על השפתיים, מעוררת רגשות אושר בלבבות.
הדיונים הקדחתניים בעניין התחפושות לילדים, משתלבים היטב בהמולת הקניות הססגונית, בנעימות המוזיקליות המושמעות ברמה, בשירת ה'ליהודים היתה אורה' שכובשת את הנשמה. מהרגע בו הוכרז 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', כל הדאגות וכאבי הלב מפנים את מקומם, נעים אחורה באלגנטיות, מאפשרים לשמחה לתפוס מקום של כבוד…
בפתחו של חודש אדר, וככל שמתקרבים ליום הפורים, עסוק כל יהודי בשאלה אחת: איך מנצלים את יום הפורים כראוי? מהו עיקרו של היום הזה, במה כדאי להתמקד, ואיך ניתן לצאת ממנו ברכוש גדול – במובנים רוחניים וגשמיים כאחד? האם גם בתקופה סוערת וטרופה כמו התקופה שלנו – ניתן לתת לשמחה את מקומה הראוי, וכיצד עושים זאת? ובכלל, מהי המשמעות האמיתית של שמחה, אלו פעולות מעשיות היא כוללת, ואיך אפשר לפתוח את הלב שלנו ולשמוח באמת?!
ובכן, ראשית יש להבין, כי שמחה של אמת היא שמחה פנימית, ממעמקי הנפש. אמת, מוזיקה יכולה לשפר את מצב הרוח, כוס יין בהחלט מרוממת את התחושות, אבל אם אדם אבל ודואב, עצוב וכואב, ישתמש בכלים חיצוניים אלה – לכל היותר הדבר ישפר את מצב רוחו, אבל לא יחולל בו את המהפך – לא יביא אותו לרגשי שמחה מתפרצת, רגשי שמחה אמיתיים.
אז מה כן מביא לשמחת אמת? מה כן מעורר רגש חזק של שמחה? – התשובה היא 'נתינה'. כשאדם נותן למישהו אחר, זהו הרגע בו לבו מתמלא רגשות סיפוק, ורגשות אלה מביאים אותו לשמחה של אמת. כשיהודי מתמסר לזולתו, פועל למען נזקק, נותן צדקה ברוחב לב – לבו מתמלא אושר, נשמתו נרגשת בשמחה של מצוה, שמחה אמיתית של ממש!
אלו הדברים שגילה הרמב"ם בהלכות מגילה בפרק ב', כשהוא מסדר את סדר העדיפויות ביום הפורים: 'מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה!'
מדהים: חשבנו שמשלוח מנות עטור צלופנים וכלול בסרטים ססגוניים יוצר מצב רוח? הערכנו שבקבוק יין משובח יביא אותנו לשמוח? תכננו לערוך סעודה מפוארת, להעלות דג שלם על השולחן, לחלק מנות גורמה לכל הסועדים? – כל אלה הם טובים ורצויים, אבל הם כלי עזר בלבד. מה שמביא לשמחה של אמת – זה רק דבר אחד:
נתינה. לעני, לאביון, לדל, למך, לכל פושט יד ומבקש עזרה, פינוק כל מבקש סיוע במטבע הגון. הפעולות האלה יוצרות שמחה בתוככי הלב, המעשים הללו כובשים את עושיהם ברגשי אושר. לתת לזולת זה לקבל שמחה, להעניק למישהו אחר זה להציף את הלב ברגשות משמחים, לפתוח את הכיס ולתת בכפל כפליים – זה משמח שבעתיים!
והרמב"ם מוסיף עוד שש מילים דרמטיות: 'שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה!' – דומה לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, מתנהג כמוהו, דבק בדרכיו! לא יאומן כי יסופר: הנתינה, לא רק שהיא מביאה שמחה, היא גם מעמידה את האדם במקום אחר, גבוה ונעלה מאשר היה בו אי פעם. בעזרת חופן שקלים או דולרים, הופך האדם לדומה לבוראו, מגיע לדרגה עילאית שטרם חווה מעולם!
פרשת השבוע פותחת במילים 'ויקחו לי תרומה', ואין פתיחה מתאימה מזו לימים אלה, ערב פורים, כדי להזכיר לנו: לא כתוב כאן 'ויתנו לי תרומה', כי הנותן תרומה, עם כל הכבוד לנתינה – הוא לוקח הרבה יותר… לתת זה לקבל, לתת זה להעניק לעצמך את החוויה הרוחנית העילאית של תמיכה בזולת, זה למלא את הלב בשמחה של אמת, זה להידבק ולהידמות למלך מלכי המלכים!
ניצבים אנו ערב ימי הפורים, זה הזמן לקבל החלטה נחושה: הבה ננצל את הימים הקרובים, לחיזוק הנתינה, למאמץ למען הזולת, להקדשת כוחות, כסף ומאמצים כדי לשמח יהודי אחר. כדי להציף את העולם כולו ברגשות שמחה ולשטוף אותו מההווי האופף אותו – הבה ניתן, עוד ועוד ועוד, לעניים, לאלמנות, ליתומים, למוסדות, למטרות טובות…
ניתן כסף, ניתן כוחות, ניתן זמן, ובלבד שניתן. הנותן תרומה מכל הלב – לוקח פי כמה, ממלא את לבו ברגשות שמחה, מטעין את עצמו באנרגיה חיובית. הבה ניתן צדקה מכל הלב, נרומם את יום הפורים לחוויית נתינה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב, ונזכה שהפורים שלנו – ובעקבותיו כל ימות השנה – יהיו שמחים באמת, רוויי השפעה שמימית וטעוני שפע ושמחה!
שעות פורימיות מכריעות!
בין שלל דמויות ההוד שעיטרו את ירושלים של מעלה לפני למעלה משבעה עשורים, התבלטו שני ידידים אהובים, אנשי מעשה ויראי אלוקים. האחד היה הגה"צ רבי שמעון קלפוס זצ"ל, ורעהו אשר נודע גם בשנים מאוחרות יותר, הוא הגה"צ רבי מרדכי אהרן שיינברגר זצ"ל, שהסתלק בחודש מנחם אב תשע"ט. הם היו דמויות הוד, שנודעו בעבודת ה' המיוחדת שלהם, ביראת שמים ובמידות עילאיות. שעות ארוכות עסקו בתורה בהתמדה וברציפות, וגם תפילתם נישאה בדבקות.
לימים, חלה רבי שמעון את חוליו האחרון, ממנו לא קם. הוא אושפז בבית החולים 'הדסה' בהר הצופים, כשמצבו הולך ומחמיר – עד כדי שהרופאים כבר הציעו לו להיפרד מבני משפחתו כי קיצו קרב. כשרבי שמעון חש כי אכן המצב הולך ומחמיר, קרא לידידו הרב שיינברגר ושוחח עמו ביחידות שיחת פרידה ארוכה ונרגשת, במהלכה ביקש הרב שיינברגר בקשה לא שגרתית:
'הן בעולם הזה היינו ידידים קרובים' – אמר בדמעות שליש, 'ידינו לא משה זה מזה, יחד עסקנו במגוון פעולות תפילה, תורה וחסד. מבקש אני ממך בקשה אחת: בעלותך השמימה ולאחר שייפסק דינך בבית דין של מעלה, אנא תבוא אלי בחלום ותגלה לי מה נעשה בדינך, תספר לי כיצד התגלגלו הדברים שם. עז רצוני לדעת מה קורה בעולם העליון…'
אכן, בקשה מרטיטה ולא שגרתית, שאפשר לשמוע רק בין שני צדיקים של ממש… רבי שמעון שמע את הבקשה, וקודם שנפרד מידידו הבטיח בתקיעת כף, כי באם יתאפשר לו – יקיים את הבקשה במלואה, ויבוא לספר מהנעשה בבית דין של מעלה…
ויהי לתקופת הימים, אין ויהי אלא לשון צער. הצדיק רבי שמעון הסתלק לבית דין של מעלה, וכשנתיים אחר כך התגלה בחלום הלילה לידידו הרב שיינברגר. הוא סיפר כי לא היה קל עבורו לרדת מבית דין של מעלה, אולם לנוכח תקיעת הכף שעשו ובמאמץ רב – ניתנה לו הרשות לספר מקצת מהנעשה בשמי מעל, כאשר על רוב הדברים כבר אמר הכתוב 'כבוד אלוקים הסתר דבר'. יחד עם זאת, התייחס לשאלה שנשאל לגבי מה נעשה בדינו, ותיאר מהנעשה בבית דין של מעלה:
מיליוני מלאכים נקבצו ובאו לדיון בעניינו של רבי שמעון, נושאים בכנפיהם צרורות של זכויות. שעות לימוד תורה ארוכות, זכויות של המוני מצוות, תפילות מרוממות ונלהבות. הכל עלה על שולחן הדיינים, הדיינים בחנו ובדקו, החלו לחשב חשבונו של עולם האמת…
במתח רב ובציפיה דרוכה הביט רבי שמעון במתחולל לנגד עיניו, מצפה שהזכויות הללו יעניקו לו את כרטיס הכניסה הנכסף לגן עדן. אך בית הדין ממשיך בדיון, בוחן את כל הזכויות, ועדיין – הדיינים לא קובעים דבר, כנראה, אין די בזכויות עד עתה!
כמה נורא יום הדין הגדול! הגיעו עוד המוני מלאכים, צרורות של תפילות, תיקוני חצות, מצוות רבות שקיים רבי שמעון במסירות ובהקפדה. כל אלו עשו רושם רב בשמים והדיינים התייחסו אליהם בכובד ראש, אך עדיין, למרבה החרדה, רבי שמעון עומד ומביט כיצד הדיינים קובעים פה אחד: 'זה עדיין לא מספיק!'
לא ייאמן! אחד מצדיקי ירושלים, שעבודת ה' שלו היתה לשם דבר, שכל קריאת שמע שלו ארכה שעות! – אך זה לא מספיק! ושעות לימודו, התמדתו העצומה, מצוותיו הרבות ומידותיו הנפלאות – עדיין לא הספיקו, עדיין לא נחרץ גורלו לגן עדן!, עודו עומד וחרד, מתוח ודואג, מי יודע מה ייפסק לבסוף, מה יוכרע לגביו…
ואז, הגיעו משלחות של מלאכים, והעלו על השולחן את זכרו של יום פורים אחד. ויום הפורים הזה – הוא שהכריע את הכף ופתח בפניו את שערי גן עדן!
ומה היה באותו יום פורים? – את הסיפור כולו סיפר רבי מרדכי אהרן שיינברגר בעצמו, וכך תיאר: 'לאחר תפילת שחרית מרוממת כיאה ליום בו 'כל הפושט יד נותנים לו' – גם משמים, ולאחר קריאת המגילה בדבקות ובשמחה, עסקנו בתורה יחדיו. קיימנו את מצוות היום כדת וכהלכה, ולאחר חצות היום יצאנו לכיוון בתינו לסעודת פורים…
אלא שאז משהו השתבש: פגשנו יהודי עני ואביון ודמעתו על לחיו. אין לו כסף לסעודת הפורים, והלא עיניהם של עניים נשואות ליום הזה… ואותו עני, כמה נורא, גם ביום הזה לא היה לו כסף לרכוש מוצרי מזון לסעודת פורים!
היינו בדרך הביתה לחוג את סעודת פורים, אולם ביטלנו את התוכנית. במקום סעודת פורים עליזה, השקענו את השעות הבאות בכיתות רגליים בין בתי תושבי ירושלים, מבקשים מאנשים לעורר רחמיהם ולתרום למען יהודי עני הזקוק לכסף לסעודת פורים. זה לא היה קל, השעה היתה מאוחרת, רוב תושבי ירושלים כבר נתנו 'מתנות לאביונים' בשעה מוקדמת, ובכל זאת – עשינו את שלנו, טרחנו והתאמצנו, עד שהיה בידינו סכום נכבד, שיש בו כדי לשמח את העני האומלל…
צררנו את כל הכסף שקיבצנו, והעברנו לעני. בבת אחת אורו עיניו, הוא הלך לשוק לקנות מוצרי מזון לסעודת הפורים, ואנחנו פנינו לבתינו – לערוך את הסעודה, בשעה מאוחרת מהמתוכנן. ויום הפורים הזה – שסעודתו שובשה, אולם היה ללבת אש של נתינה ומסירות למען יהודי עני – – –
זה היום בזכותו צדיק כמו רבי שמעון קלפוס הוכנס לגן עדן. זה היום שהכריע!'
את הסיפור המופלא הזה, שחושף טפח מהנעשה בעולם האמת, קיבלנו מהרה"ג רבי יוסף צבי רכניצר שליט"א, המעיד ששמע את פרטיו ודקדוקיו מפי הרב שיינברגר בעצמו, ויש בו כדי ללמדנו:
יום הפורים לפנינו. הוא מרובה במשימות, עמוס במטלות, מלא במצוות כרימון. מקרא מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות, משתה ושמחה. כל המצוות אהובות ומקויימות בהתרגשות ובחדווה, ויחד עם זאת – חשוב לזכור מה העיקר, במה כדאי להרבות, ומה הופך למכריע בבית דין של מעלה, וזה רק זה:
נתינה, נתינה, ועוד פעם נתינה. לתת עוד ועוד, לכל עני, לכל מבקש, לכל פושט יד. הבה נרבה בצדקה ובנתינה, ביום הפורים ובכל ימות השנה. זו הדרך לפתוח שערי שמים להשפיע שפע, זו הדרך לפתוח שערי גם עדן, וזו גם הדרך לשמחה של אמת!
גילוי מעולם האמת!
השנה שחלפה עלינו, היו בה לא מעט רגעים של מתח וחרדה, ובפרט במחלקות ה'טיפול נמרץ', העמוסות ל"ע בחולים שמצבם הורע עקב הנגיף המשתולל. כזה היה גם הרגע הגורלי והמחריד כל כך, בבית חולים ניו יורקי אחד, בו אושפז אחד מגדולי הגבירים מחזיקי התורה בארצות הברית, אשר הנגיף עשה שמות בגופו והובילו להיות מורדם ומונשם.
באחד הימים מצבו הורע עד מאוד, והרופאים קראו לבני המשפחה להיפרד מעטרת ראשם. הוא כמובן לא היה בהכרה בכלל, מורדם ומונשם, במצב סופני ממש, כשהרופאים מעניקים לו סיכויים בודדים לשרוד את השעות הקרובות. בני המשפחה עמדו מחוץ לחדרו, קורעים שערי שמים בבכיות ובתחנונים, מתקשים לעכל את המצב הנורא…
בשלב מסויים, הכריזו הרופאים כי למעשה האיש כבר נפטר. הוא עודו נושם, אבל מוחו כבר מת. 'מוות קליני' – מכונה מצב זה, שברוב המוחץ של המקרים מוביל גם למוות סופי תוך מספר דקות. בני המשפחה עמדו בחוץ, מתקשים לעכל את הרגע הנורא, מסרבים להאמין כי בעוד דקות קצרות תסתיים מסכת חייו של אביהם האהוב – – –
חלפו שלושה חודשים. ביום מן הימים, כינס האיש 'סעודת הודאה', ממש כך. כן, הוא יצא מ'מוות קליני' לחיים של ממש, הבריא, התחזק, ואף ערך סעודה. לא יאומן כי יסופר, תחיית המתים!
בסעודה נשא דברים קצרים ונרגשים, ובה גילה סוד נשגב מאשר עבר עליו באותן שעות בהן היה כבר בעולם העליון, וכך סיפר, תיאור שאינו יכול להשאיר אדם בשלוות נפש:
'הוכנסתי לאולם גדול ועצום מימדים. לא זיהיתי בו דבר, מלבד היותו מואר באור יקרות. ואז נשמע קול האומר שהאיש תורם רבות להחזקת תורה, לצדקה וחסד, והרי התורה כבר אמרה 'צדקה תציל ממוות', וזו הבטחה של ממש. ואז, בבת אחת נשאבתי החוצה מהאולם ההוא, וחשתי שהתעוררתי מעלפוני…'
כולם האזינו לו בקשב, הגה לא נשמע. את המתח היה ניתן לחתוך בסכין, שעה שהאיש המשיך ואמר: 'אינני יודע באיזה שלב זה היה, באיזה יום מתוך ימי ההרדמה הארוכים בהם הייתי. דבר אחד אני יודע, שזה נחרט בזכרוני בעוצמה כה כבירה, עד שהרגשתי צורך לזעוק שאני מקבל על עצמי להכפיל ולשלש את תרומותיי למוסדות תורה וחסד, אבל לא היו בי את הכוחות….
עכשיו' – סיים האיש את דבריו המצמררים, 'עכשיו אני פה. נגאלתי ממוות לחיים, ויש בי את הכח להבטיח. הריני מקבל על עצמי להכפיל ולשלש את תרומותיי למוסדות תורה וצדקה!' – קרא ברגש, וכולם מביטים ואינם מאמינים…
את הסיפור הזה סיפר לנו הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, אשר בשיחה אישית העיד כי במו אוזניו שמע את הגביר בדבריו הנרגשים, ואף סיפר לנו את שמו של הגביר – אולם ביקש שלא לפרסם את שמו ברבים. וללמדנו:
יש דברים שאיננו יכולים לאמוד את כוחם. יש כלים שאיש מאיתנו לא יכול לשער את גודל ערכם. אחד מהם הוא הנתינה – – –
כשיהודי נותן לזולת, מעניק מכספו לעני ואביון, הוא מחולל מהפך שמימי. גם אם הוא כבר במצב של 'מוות קליני', עוד נותר לו סיכוי של ממש, עדיין יש לו תקווה. כי לנתינה יש כח, היא משדדת מערכות עולם, היא הופכת גזרי דין. צדקה תציל ממוות – זו לא רק הבטחה או ברכה, זו פשוט עובדה, סגולה בטוחה!
אנו נמצאים ערב ימי נתינה, ימי הפורים. הימים הללו מסוגלים להעצמת הנתינה בכל הכח, לעידודה בכל לב. אחים יקרים, הבה ננצל את הימים האלה לתת, לחזור ולתת, לחזור ולתת עוד ועוד. ככל שניתן יותר – כך נזכה לפתוח לנו עוד ועוד שערי רחמים, כך נזכה להשפיע עלינו ועל כל בית ישראל רוב שפע ושמחה לאורך ימים!