יעקב א. לוסטיגמן
את המעשה הבא שמעתי מפיו של אחד מבוגריה הרבים של ישיבת קמניץ, שהיה דבוק במשך שנים במורו ורבו הגאון רבי יצחק שיינר זצ"ל.
"היה זה לפני שנים רבות", הוא מספר, "אנחנו התגוררנו בארה"ב, ואחי הגדול הגיע לארץ כדי ללמוד בישיבת קמניץ. בימים כתיקונם הוא היה ישן ואוכל בישיבה ולא חסר לו דבר, אבל כשהגיעו ימי בין הזמנים היה נקלע לבעיה כי חדר האוכל בישיבה לא היה פעיל, ולכן היו צריכים לאלתר פתרונות שונים.
"באחד מימי חול המועד, אחרי תפילת שחרית, התדפק אחי על דלת ביתו של ראש הישיבה זצ"ל וביקש לאכול פת שחרית. זה לא היה מעשה חריג, כי הבית של ראש הישיבה היה ממש הפקר בפני תלמידי הישיבה שיכלו לבוא ולנקוש בדלת בכל רגע נתון, בעיקר כדי לדבר עם ראש הישיבה בלימוד אבל גם כדי לבקש מהרבנית בקשות שונות, והם היו מכניסי אורחים גדולים מאוד עם כל הנשמה.
"נטל אחי את ידיו, התיישב ליד השולחן כדי לאכול, וראש הישיבה עומד עליו לשמשו, ולאחר מכן התיישב לצדו כדי לשוחח עמו בזמן שהוא אוכל.
"אבל כשאומרים שראש הישיבה 'שוחח' צריך להבין מה זה אומר", מספר לי איש שיחי. "הוא היה מתחיל לדבר על איזה נושא, כל נושא שהוא, ומיד מוצא את הצד התורני שבדבר ומתחיל לדון לאורך ולרוחב, סוקר את הנושא מכל צדדיו ומדלג מנושא לנושא והכל באופן תורני מובהק. אם היית לוקח 'שיחה ידידותית' שהוא ניהל, היית יכול לכתוב ממנה 'חבורה' שלמה.
"זאת לא היתה הרגשה שהוא 'מדבר בלימוד', זה היה נושא לשיחה… שיחת רעים, בחביבות בעניין, בלי להתאמץ ולקמט את המצח. זאת פשוט היתה שיחה רגילה לכל דבר, רק שהנושא היה תורני…
"כך התיישב ראש הישיבה ושוחח עם אחי, הם עצרו לרגע, אחי בירך ברכת המזון ומיד לאחר מכן נמשכה השיחה ונמשכה. הם 'דיברו' במשך קרוב לשש שעות… וכשהשיחה הסתיימה לכאורה ואחי כבר הרגיש לא נעים על כך שהוא גזל זמן רב כל כך מזמנו של ראש הישיבה, אמר לו ראש הישיבה: 'נו… כבר הגיע זמן ארוחת הצהרים, וכי אתן לך ללכת מכאן בלי שתאכל ארוחת צהרים?!' וכך הם 'דיברו' עד שהלכו להתפלל מנחה…
"גם אני זכיתי לאכול אצלו פעמים רבות", מספר אותו תלמיד בעיניים דומעות. "ראש הישיבה היה משוחח אתנו בלימוד תוך כדי הסעודה והכל היה כמו שאמרתי, בצורה של שיחה חברית וידידותית. בסלון ביתו היתה תלויה תמונה גדולה של הגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצ"ל, ומדי פעם כשרצה הראש ישיבה לשמח את הרבנית, שהיתה נכדתו של רבי ברוך בער, היה מרים עיניים ושואל אותה בחיוך: 'נו… מה ר' ברוך בער היה אומר על הסברות הילדותיות שאנו אומרים? הוא בטח היה צוחק עלינו"…
אשרי עין ראתה אלה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.