סיפר הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א, מעשה שאירע לפני מספר שבועות, בפרשת ויחי, כפי ששמעו מבעל המעשה:
בביתו של אותו יהודי המתינו לשידוך זמן רב, והצער והכאב עלו עד השמים. היה לו לאותו יהודי חברותא שאתו צלל במים אדירים ומצא בכך נוחם לנפשו. יום אחד הגיעו בלימודם אל מאמר חז"ל "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" – מכך הבינו שההודאה, אשר היא אחד משלושת חלקי התפילה, צריכה להיות מורכבת לא רק מהודאה על הטובה אלא גם מהודאה על הרעה.
עשו הסכם ביניהם, היות והם מתפללים שחרית באותו מנין, שבכל יום בעת שהם חולצים את התפילין, יקרצו בעיניהם אחד לשני כדי להזכיר לעצמם להודות אז על הרעה…
אך לפני שבועות ספורים התחילו בסדר החדש, והנה ביום שלישי פר' ויחי, כשרמזו בעיניהם זה לזה, אמר אחד לשני: "דרך אגב, כבר עבר יותר מחודש מאז שהתחלנו להודות על הרעה באופן קבוע"…
באותו יום בין הערביים, קיבל בעל המעשה טלפון מאחד השדכנים שבישר לו כי התקבלה תשובה חיובית ממשפחה אחת החפצה להשתדך אתם. למחרת, ביום רביעי בבוקר כבר חגגו את האירוסין בביתם בשעה טובה ומוצלחת, ויהי לנס.
(הבינני)