לאחר שקם מהשבעה, הוא הגיע לבית הכנסת העתיק בביאליסטוק, והחליף מקום כדין האבלים. מאז הרגיש התעלות מיוחדת מאד בתפילותיו שהתקבלו מיד. לאחר ברור הענין התגלתה הסיבה המפתיעה מאד…

הרב בנימין בירנצוייג

" וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים… סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כ"ה י"ח, י"ט)

אחד המשאות המלהיבים בכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת תרפ"ג בוינה, היתה של מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, ראש שיבת 'כנסת ישראל' סלבודקא.

במשאו הנלהב שעשה בזמנו רושם רב על הנוכחים, עמד ראש הישיבה על שינוי מפליא בפרוש רש"י על המילה 'כרובים', המופיעה בתורה פעמיים: אחד בפרשתנו, שם כתוב: "ועשית שניים כרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת" ופירש רש"י – 'כרובים, דמות פרצוף תינוק היתה להם'. ואילו בפרשת בראשית, על הפסוק "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים", מפרש רש"י – 'כרובים, מלאכי חבלה'.

והעלה ראש הישיבה בפני האלפים המתכנסים תמיהה רבתי! וכי יתכן שאותה מילה, מפרש רש"י בשני אופנים כאלו קיצוניים?! פעם אחת הכוונה לפרצוף תינוק, ופעם אחת הכוונה למלאכי חבלה?!

וביאר בטוב לשון, שרש"י בא לרמוז לנו יסוד מוסד ומכונן בעניין חינוך הבנים: כשהכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, כשהם נמצאים סמוך לארון העדות, בתוך בית המדרש – אז פרצוף תינוק יש להם, התורה מעדנת אותם ומחנכת אותם. אבל כשהכרובים מחוץ לגן עדן, כשהם יוצאים מחוץ לבית מדרש, אז הם יכולים להיהפך למלאכי חבלה!

עד כדי כך גדולה היא השפעת מקום תורה! כל עוד הבן נמצא במקום תורה בבית מדרש, הוא מושפע ממנו לעידון דרכיו והנהגותיו, אבל אם ח"ו עוזב הוא את הבית מדרש, מתרחק מההשפעה של קדושת התורה, הרי אותו תינוק טוב ומעודן, יכול להיהפך למלאך חבלה מסוכן!!

***

במדרש (ילקוט שמעוני בראשית קטו) מסופר המעשה הנורא שהיה עם יוסף משיתא. כשנכנסו הרומאים לירושלים וכבשוה, הגיעו לבית המקדש ורצו להיכנס ולראות את הבית המפואר ששמו יצא בכל הגויים לשם ולתהילה. גם שמע כלי המקדש המפוארים הגיע לאוזניהם, וכמובן חמדו הם אותם ורצו לקחתם איתם, אלא שכשהגיעו לבית המקדש נפל עליהם פחד נורא, ולא העזו להיכנס לתוכו. אספו הם את כל היהודים אשר בירושלים, והביאום לרחבה שלפני בית המקדש. הכריזו הרומאים שאחד מן היהודים יכנס תחילה ורק אח"כ הם יכנסו. כמובן שאחר שראו היהודים שאף הרומאים מפחדים להיכנס – לא נמצא ולו פתי אחד שירהיב עוז להיכנס לבית המקדש שאסור בכניסה לזרים.

ראו הרומאים שאף אחד לא יתנדב להיכנס במקומם, קמו והכריזו: מי שיכנס תחילה, כל מה שיוציא הרי זה שלו! היה שם יהודי אחד ושמו יוסף משיתא, וכאשר שמע את ההכרזה הזו, לא יכול היה לעמוד בפיתוי העצום הזה, לזכות באחד מכלי המקדש, קם ועמד על רגליו ואמר: "מוכן אני להכנס תחילה לבית המקדש!"

מתארים אתם מה התרחש באותו רגע בין אלפי היהודים שנוכחו שם? איזו הרגשת חידלון וביזיון עצום ונורא, על החילול ה' הגדול, שקם יהודי ומסכים לעשות מעשה נורא כ"כ של חילול שם שמים, שאפילו הרומאים פחדו מעשותו. נכנס אותו יוסף משיתא לבית המקדש, כאשר כולם מלווים אותו במבטים מושפלים ובעצב רב, על מעשה נפשע ומזעזע זה, הנעשה לעיני הרומאים וגורם חילול ה' נורא.

וכך כעבור זמן מה מופיעה דמותו של יוסף משיתא בשערי המקדש, ובידו לא פחות מאשר המנורה הטהורה עשויה כולה זהב. כמה זעם וחרון הופנו כלפיו באותו זמן, על חילול כלי הקודש והמקדש, נורא ואיום!

והנה הרומאים, כשרואים את המנורה כך בתפארתה, חמדוה מאד ויאמרו ליוסף משיתא: "אין דרכו של אדם פשוט להשתמש בכלי כזה מפואר! בשביל כלי כזה צריכים ארמון גדול ומפואר, אתה תוכל ליהנות מכלים יותר קטנים ושימושיים, אך לא המנורה המפוארת הזו!".

אמרו לו הרומאים: "הכנס שוב, ובחר לך כלי. הפעם מה שתוציא יהיה שלך!".

ואז התרחש פלא עצום: יוסף משיתא מסרב! ואומר בקול: "די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, עוד אכעיסנו פעם שניה?".

ניסו הרומאים לשדלו, והבטיחו לו ויתור על מס למשך שלוש שנים, אבל יוסף משיתא בשלו, אינו מסכים להיכנס. מסופר במדרש שנמלאו הרומאיים חמה עליו, והמיתוהו במיתה משונה. היה יוסף משיתא מצווח וזועק: "אוי לי שהכעסתי את בוראי! אוי לי שהכעסתי את בוראי!". יוסף משיתא מת על קידוש השם, ובשעה קלה עלתה נשמתו לגן עדן. יצאה בת קול ואמרה: "יש קונה עולמו בשעה אחת".

סיפור מרגש מאד! אבל זועקת מאילה השאלה: מה קרה לאותו יוסף משיתא, שבפעם הראשונה העז רוחו בפני אלפי בני עמו, לעשות מעשה כה חמור ועוד בפני הרומאים – דבר שהעצים את חומרת המעשה וגודל החילול ה' הנורא שהיה בעקבותיו, והכל בשביל בצע ממון לזכות רח"ל באחד מכלי המקדש. והנה בפעם השניה, כשהעלו לו את המחיר והסכימו אף לוותר לו על המס לכמה שנים, פתע פתאום נעמד יוסף משיתא כצור החלמיש, כנגד כל הפיתוים, וכשמולו עומד גזר דין מוות נוראי ואכזרי מאין כמותו – מה הגורם לשינוי המפתיע הזה בהתנהגותו של יוסף משיתא? והלא כלל בידינו מחז"ל: עבר אדם עבירה נעשית קלה בעיניו?!

יסוד נפלא וחשוב, אמר כאן מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, מקים ממלכה של תורה, הלא היא ישיבת פוניבז' המעטירה:

ההשפעה שאדם מקבל כשהוא נכנס למקום קדוש או מראיית אדם גדול, אף שלא עשה שום פעולה עצם ההמצאות במקום קדוש – היא השפעה שנספגת בנפשו, היא השפעה שלאחריה הוא כבר לא אותו אדם שהיה לפני כן, הוא בריה חדשה לגמרי!

יוסף משיתא היה יהודי פשוט, שמעולם לא דרכה רגלו בין כותלי בית המקדש, ולא זכה להסתופף בין לומדי תורה ובתי מדרשות, ולכן כשהכריזו על האפשרות לקבל ולהרוויח רח"ל מכלי המקדש, לא עמד בכך ונכנס. אבל בפעם השניה – כבר קיבל השפעה עצומה ממקום המקדש. כמה דקות שהיה בתוך המקדש השפיעו על נפשו ונשמתו, וכבר נהפך הוא לאדם אחר, לבריה חדשה, ולא היה בו יותר העוז לחזור ולעשות את המעשה הנפשע של כניסה למקום המקדש! עד כדי כך שהסכים למסור נפשו למיתה קשה ונוראה!

לא יאומן עד כמה גדולה ההשפעה שיש על כל אחד ואחד מכניסה למקום קדוש, על אחת כמה וכמה כשנכנסים על מנת לספוג קדושה, אין לתאר עד כמה זה משפיע על נפשו של כל אחד.

***

הגה"צ רבי שמואל ווינטרויב זצ"ל, ראש ישיבת נוהברדוק סיפר, כי כאשר היה בעיר וילקומיר, היה יושב לפעמים על איזה ספסל בבית המדרש, ואז תמיד היה מרגיש מיד התעוררות עצומה. הוא החל לחקור מה נשתנה מקום זה משאר המקומות בבית המדרש, עד שמצא את אחד הזקנים המופלגים, שאמר לו כי מקובל בידו, שכאשר היה רבינו הגר"א זיע"א בגלות והיה בעיר זו, היה יושב על מקום זה בבית המדרש. השפעת לימוד תורתו של הגר"א, השפיע גם אחרי שנים רבות כל כך על המקום בו ישב.

גם מובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב, שהיה מספר על אותו מקרה בביאליסטוק: יהודי אחד היה בעירה ביאליסטוק, ומפאת דיני אבלות היה צריך לשנות את מקומו בתפילה. והנה מאז שהחליף מקום, הרגיש שכל תפילותיו מקובלות והרגיש נועם מיוחד בתפילותיו, לאחר ברור התברר, כי במקום זה התפלל הגר"א באחד ממקומות גלותו, ובמקום זה ספג קדושה שמשפיעה לדורות. לא יאומן!

בספר 'טובך יביעו' מספר הג"ר יצחק זילברשטיין שליט"א מה שסיפר מרן הג"ר חיים קנייבסקי שליט"א: "פעם ליוויתי את דודי ה'חזון איש' בטיול של בין ערביים, ברחוב הקרוי היום על שמו, כפי שציוו עליו הרופאים. כשהגענו סמוך לבית העלמין 'שומרי שבת' והמקום היה עדיין מוקף פרדסים, עצר לפתע ה'חזון איש' ואמר לי: 'במקום זה עברו בני ישיבה ושוחחו בדברי תורה! אני מרגיש כאן קדושה יתירה!'"…