ראש ישיבה, מנהל כספים, אבא וחבר קרוב של כל תלמיד…

בס"ד

יוסף מאיר האס

 כמעט מאה שנות חיים של עמל ויגיעת התורה בקדושה ובטהרה, הגיעו אל סיומן עם הפציע אור השחר של יום ראשון י"ח שבט. רבבות מבני היהדות הנאמנה עטופי אבל ויגון, ליוו כעבור שעות ספורות למנוחת עולמים את מיטתו הטהורה של זקן ישראל, חד מגאוני קמאי, במסע הלוויה רווי בכי ותוגה, שיצא ממעון קדשו ברחוב עלי הכהן בירושלים, לעבר הר המנוחות, סמוך ונראה לציונו של אביו הגדול מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל.

המוני בית ישראל ובראשם רבבות בני תורה ושוחרי חסידות, שנזעקו מכל קצות הארץ, צעדו שבורים ורצוצים, בראשות מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, ראשי ישיבות, רבנים, מרביצי תורה ויושבי על מדין, יחד עם רבבות תלמידים ותלמידי תלמידים, בהם מאות רבות של גדולי תורה ומרביצי תורה ויראה, אשר ביכו מרה את סילוקו של עמוד התורה בדורנו, שר וגדול אשר נפל בישראל, מי יתן לנו ולהם תמורתו.

"העולם ללא ראש הישיבה הוא כבר לא אותו עולם!", הם אומרים לנו תוך כדי מחיית דמעות סוררות הנקוות בין ריסי העיניים ללא שליטה. "דער וועלט איז שוין נישט דער זעלבער וועלט!", פשוטו כמשמעו. איה סופר ואיה שוקל, איה העט ואיה הקולמוס, שיוכלו לתאר ולבטא מה פירושה של 'יגיעת התורה' אצל רבנו הגדול; מיהו זה שירהיב עוז לנסות להקיף ולו במקצת את המושג 'דער בריסקער ראש ישיבה' על כל פירושיו; איך ניתן בכלל להסביר במילים יבשות כמה היתה הישיבה הקדושה עומדת בראש מעייניו של רבנו בכל שעות היממה; ובכלל, כיצד באים לסכם מאה שנים של לימוד התורה והרבצתה ביריעה קצרה שכזו?!

בעזרתם של כמה מבחירי התלמידים המובהקים שזכו לקרבה מופלגת בארבע אמותיו של רבנו זצוק"ל, וניאותו לשתף אותנו בעיצומם של ימי ה'שבעה' על התמסרותו של רבנו לתלמידיו שהיו חביבים אצלו כבנים יחידים, על עמקות השיעורים שנמסרו על ידו וחרדת הקודש שאפפה אותו בכל פעם בשעת הכנת השיעור ומסירתו, על השרשת דרך הלימוד הייחודית של שושלת גאוני בית בריסק, והקשר הכללי עם כל תלמיד כאשר יישא האומן את היונק, הצלחנו להרכיב בסייעתא דשמיא מחרוזת נרגשת של זכרונות ועובדות מפיהם ומפי כתבם, מהם משתקפת ועולה כמו שחר מסכת חייו של רבנו זצוק"ל, מסכת שכולה תורה ועבודה בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד.

למעלה מיובל שנים היו מגיעים לביתו המונים לשמוע מפיו דבר תורה והלכה. זקנים ונערים היו מגיעים לברר באופן תדיר דברי תורה, דברי הלכה ומנהגים, כשהוא בחכמתו מהווה אספקלריה המאירה בכל נושא ועניין. בכל סוגיא שנשאל, מיד ידע לבאר את כל הנושא על בוריו בבירור ובהירות נדירה ביותר, ותלמידי חכמים ידועי שם הבקיאים בכל מרחבי התלמוד היו יוצאים ממעונו נפעמים מעוצם בקיאותו ועיונו בכל חלקי התורה, לצד צניעות וענווה עד אין קץ.

וידריכם בדרך ישרה

"כדי ללמוד בישיבתו של רבנו היו מוכרחים להיות עם רצון חזק להתמדה וגם להיות בעל כשרון להבין דבר מתוך דבר", אומר לנו תלמידו ומקורבו הרה"ג רבי יצחק פרנקל שליט"א. "בדיוק השבוע שאל אותי מישהו מה היו הקריטריונים להתקבל ללמוד בישיבת בריסק, והשבתי לו את שתי הנקודות האמורות: התמדה וכשרון. השיעורים של רבנו היו שייכים לכאלו אברכים ובחורים שידעו ללמוד בעצמם, כי השיעור נפתח עם לימוד גמרא רש"י ותוס' בעמקות על פי דרכו ודרגתו, ומשם המשיך מיד לראשונים ולחידושים.

"כדי לשלוט ולהבין את השיעורים העמוקים היו חייבים לדעת את כל הסוגיא על כל צדדיה והיבטיה, אחרת לא היה שייך להשתתף בשיעור. אחרי שרבנו למד כמה שורות גמרא, פתח בקושיא חמורה איך יתכן שהגמרא אומרת ככה, הרי הענין משולל מכל הבנה בסיסית?! כך, שהיה על התלמידים להכין את עצמם כדבעי לקראת השיעורים שדרשו עיון גדול ויגיעה רבה. יש אמנם ישיבות בהן לומדים הבחורים כיצד ללמוד דף גמרא ואיך לגשת אל סוגיא תלמודית, אבל בישיבתו של רבנו היו צריכים להגיע אחרי השלב הזה, כאשר חשוב לציין שמטרתו בהקמת הישיבה לא היתה בשביל שילמדו בה בעלי תריסין בדווקא, אבל זו היתה המציאות היומיומית".

"כך סיפר השבוע תלמיד, שאמר פעם באחד השיעורים סברא שאינה נכונה בלי שיחשוב מדי הרבה לפני שאמר אותה, ורבנו הגיב בחריפות: 'אזוי קרום רעדט מען'?! (כ"כ עקום לדבר?!)… אך לאחר השיעור ניגש אליו רבנו ואמר לו במאור פנים תוך טפיחה על השכם: 'דע לך שאיני גוער בך לשם גערה, אלא בלימוד תורה איני נושא פנים לאיש, וכשאני שומע משהו עקום שלא על פי דעת תורה ישרה, אני נזעק ואיני יכול לסבול זאת'… כך ביקש רבנו לאלפם בינה ולסלול לפני התלמידים דרך ברורה בלימוד התורה".

להבין ולהשכיל

"זכורני מעשה רב שהיה לנו עם רבנו לפני כמה שנים", מספר הגר"י פרנקל בשטף זכרונותיו. "היה זה בשיעור שרבנו מסר לנו בלילה ולמדנו אז מסכת בבא בתרא. רבנו למד אז רי"ף בסוגיא של בית מרחץ שהקדישו, וממש התייגע להבין פשט בדברי הרי"ף. אחרי דקות ארוכות של עיון מעמיק ברי"ף, אמר לנו רבנו פשט שעלה ברעיונו, אולם כל התלמידים לא רצו לקבל את הדברים, באומרם שאינם מבינים מדוע אי אפשר לומר פשט אחר שהוא פשוט יותר. רבנו התווכח עם התלמידים ועמד על שלו, ואילו התלמידים עמדו בשלהם ואמרו שהפשט שהם מציעים יש בו יותר פשטות ואמיתיות.

"היה זה ביום שלישי בערב, וביום חמישי כשהגיע רבנו למסור את השיעור בערב, נכנס רבנו לחדר השיעורים עוד לפני בואם של התלמידים, כך שבבואם אל החדר מצאו את רבנו יושב רכון על גמרא גדולה ומתעמק בדברי הרי"ף כשכולו נתון בתוך מעמקי הסוגיא. כך ישב רבנו דקות ארוכות ובינתיים התלמידים יושבים על מקומותיהם ומצפים למוצא פיו שיתחיל במסירת השיעור.

"לפתע ננער רבנו ממחשבותיו ואמר לנו: "נו, פאר אייך איז שוין געווען גוט, אבער פאר מיר איז געבליבן שווער" (נו, לכם כבר היה טוב, כי היה לכם פשט לכאורה ברי"ף, אבל אני נשארתי עם הקושיא)… וסיפר לנו שמאז מציקה לו הקושיא בדברי הרי"ף ואינו מצליח לישון, כשהוא מדייק ואומר שבוודאי עלה על יצועו למנוחה, אבל גם בתוך השינה הוא זכר את הקושיא וגם במשך היומיים האלה הוא עדיין לא מוצא יישוב לקושיא.

"כך ישב רבנו והמשיך להתייגע בדברי הרי"ף בלי לדבר איתנו ובלי להביט עלינו, עד שחלפו דקות ארוכות והתלמידים שאלו את רבנו: 'נו, אז מה הפשט האמיתי שהראש-ישיבה מצא?!'… ואז השיב בחיוך: 'לא, אם היה לכם טוב ככה עם הפשט שאמרתם ביום שלישי, איני רואה צורך לומר לכם את הפשט שלי'… כי כך היה רגיל תמיד להדריך אותנו על פי שיטת אביו הגדול הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, שנהג לא לומר את התירוץ לפני שראה שהקושיא אכן מציקה, באמרו שאם לא קשה באמת הרי לא יכולים להבין את התירוץ, כי תחילה וראש צריך לדעת ולהבין שיש כאן קושיא והיא לא נותנת מנוח, ורק אז כששומעים את התירוץ מבינים ורואים במוחש איך ירדה השאלה מהפרק.

"כך גם עשה איתנו באותה שעה ורק אחרי שהבין וראה רבנו שאכן כבר עמדנו על כך שהפשט שהיינו מרוצים ממנו בשיעור של יום שלישי אינו נכון על פי פשט, אמר לנו רבנו את הפשט שעלה ברעיונו ואכן היו הדברים שמחים ומשמחים כנתינתם מסיני".

ספרים נפתחים במהלך השיעור

"נכנסתי ללמוד בישיבתו של רבנו בשנת תשל"ט", מוסיף הגר"י פרנקל שליט"א לרתק אותנו בנעימות זכרונותיו. "רבנו כבר היה אז בן שישים לזקנה, אך עם זאת לא ויתר לעצמו כלום ולא נתן לעצלות להתפשט בקרבו בשום פנים ואופן. כנהוג וכמקובל אצל גאוני בית בריסק, שלא מצטטים ספרים בעל-פה אלא פותחים ולומדים בהם מתוך הספר עצמו, אני זוכר איך הייתי מלא התפעלות לראות בכל שיעור מחדש, איך רבנו קם ממקומו וניגש לארון הספרים להוציא ספר ולקרוא מתוכו לפני התלמידים המקשיבים לקולו. רבנו יכול היה לקום ממקומו ולגשת להביא ספרים, 10 או 15 פעמים במהלך שיעור, כשכל הספרים נערמים פתוחים לפניו עד סיום השיעור.

"לא פעם חשבתי לעצמי מדוע נוהג כך רבנו ואינו מבקש עזרה מאחד הבחורים שישב בשיעור? הרי ישבו שם לפחות מאה תלמידים שהיו יכולים לקפוץ בזריזות ולהביא לו את הספר מהארון, ובכך אולי לקצר אפילו בכמה דקות את ההליכה ממקומו לארון הספרים כמה פעמים; אולם ברבות הימים הבנתי שיש כאן שני לימודים חשובים שרבנו אולי ביקש ללמד אותנו לקח טוב ומוסר השכל:

"קודם כל לבטל את מידת העצלות ולא לוותר על הכוחות האישיים שקיבלנו מאת השי"ת, וכך גם היה בכל דבר מאורחות חייו שלא ביקש אף פעם מאנשים עזרה בדברים שהוא עצמו יכול היה לעשות אותם, בטענתו הניצחת 'למה לנצל אנשים סתם כך אם אני בעצמי יכול לעשות זאת?'; חוץ מזה, אם כך נהוג אצלנו, שלא מצטטים מתוך ספר בעל-פה אלא מביאים אותו וקוראים מתוכו, הרי זה חלק בלתי נפרד ממסירת השיעור עצמו, ואין בכך שום בעיה של ביטול תורה או טרחא דציבורא"…

כמצוין לעיל, מקום מגוריו של רבנו היה ברח' עמוס ומקום מסירת השיעורים היה ברח' מלאכי. "רבנו היה אדם מאד מסודר מטבעו כידוע", מציין הגר"י פרנקל ומספר שרבנו בעצמו היה מגיע בכל בוקר לפתוח את חדר השיעורים ברח' מלאכי, אחריו נכנסו התלמידים לחדר והמתינו לכניסתו, כאשר בינתיים נכנס רבנו לחדרו למשך דקה-שתיים והמתין עד שכולם יתיישבו על מקומותיהם.

"משך העשורים הרבים בהם זכיתי לשמוע שיעורים מפיו ברח' מלאכי, זכורה לי אולי פעם אחת שרבנו הגיע ושכח את המפתח בביתו. היה זה מקרה נדיר מאד, כי לא היה מושג כזה שרבנו ישכח דבר כה חשוב, אולם היה זה בשבילנו מחזה רב-הוד לראות אז את רבנו נושא את רגליו ורץ שלא כדרך הטבע בגיל מבוגר שכזה לכיוון ביתו ברח' עמוס. אני מדגיש זאת במיוחד, כי אנו האברכים הצעירים דיברנו בינינו אז בפליאה איך רבנו מסוגל לרוץ כל-כך מהר, ריצה שאפילו אנחנו איננו מסוגלים לכך, וזה מחמת גודל חרדתו ביראת חטא שלא לגרום חלילה ביטול תורה והפסד דקות של לימוד התורה ממסירת השיעור".

בכל מאמצי כוח

מספר לנו תלמידו המובהק ויד ימינו, הרה"ג רבי שמואל פישר שליט"א. "עד השנה האחרונה בפורים תש"פ, עוד זכינו לשמוע מפיו שיעורים בעמקות העיון ולהתענג על נועם צוף חידושיו הנפלאים. דבר פלא ראינו בשעת השיעורים שהיו מתלבשים בו כוחות מחודשים למעלה מדרך הטבע, למרות חולשת גופו ותשישות כוחותיו בשנים האחרונות. בשעה שהתיישב והחל למסור את השיעור בריתחא דאורייתא, ראינו לפנינו 'ברייה חדשה' ממש, לא יאומן כי יסופר. ואכן, מיד אחרי השיעור היה מותש לגמרי באפיסת כוחות עד שאפילו לא הצליח להוציא מילה מפיו.

"בשנתיים האחרונות הגיעו לפעמים להשתתף בשיעור תלמידים מחוץ לארץ שלא ראו את רבנו כבר זמן רב, והנה בשעת השיעור ראו איך רבנו יושב ומתנצח בפלפולי דאורייתא כיד ד' הטובה עליו כשהוא דשן ורענן, ואמרו לו אחרי השיעור שהרי זה ממש כמו שהיה מוסר את השיעורים לפני עשרים שנה בתקופה שלמדו אצלו בישיבה, אולם רבנו עצמו אמר להם, שאי אפשר להביא ראיה משעת השיעור, כי מקום הארון אינו מן המידה ובשעת השיעור הוא נאזר עוז וגבורה למעלה מכוחותיו, כי הוא אכן אומר את השיעור בכל מאמצי כוח, אבל למעשה הוא חלוש ותשוש עד מאד, ואחרי כל שיעור היה מוכרח ללכת לנוח באפיסת כוחות".

מוסיף הגר"י פרנקל שליט"א: "ההכנה דרבה של רבנו זצוק"ל לקראת מסירת השיעור כבר החלה כמה שעות לפני מסירתו, כשהיה מסתגר בחדרו כשכולו אחוז שרעפי עיון ודקדוק אחרי הפשט הנכון בסוגיא, ובאותן שעות לא יכלו לדבר אתו בדברים אחרים. היה זה דבר מעורר פלא, שהרי רבנו מסר שיעורים משך למעלה מיובל שנים וזכה להקיף את כל התורה כולה בעיון, ולמרות זאת היה ניגש לקראת כל שיעור בחרדת קודש ובלחץ גדול, וכפי שאמר פעם לאחד ממקורביו: 'יש לי כל יום דאגה איך ייראה השיעור היום' והגדיר זאת שהוא מרגיש כמו בחור צעיר שהתבקש למסור 'חבורה' לפני חבריו בשיעור, שהוא לחוץ ודאוג שיצליח להעביר את מסריו ואת חידושיו כדבעי".

מציאות שאין לה הסבר: כך ניהל רבנו את ענייני הכספים של הישיבה בעצמו

במרכז השיחה ביקשנו לשמוע מפי התלמידים הוותיקים עד כמה היה מעורב רבנו בסדרי הישיבה והקשר האישי שלו עם התלמידים. וכך מספר הגר"י פרנקל שליט"א: "רבנו היה ראש הישיבה במלוא מובן המילה, בלי מנהל כספים ובלי משרדים. מלבד זאת גם היה האבא של כל התלמידים, ואולי אפילו חבר קרוב של כל אחד. עד לפני שנתיים, היה יום מיוחד בו כולם היו מגיעים למעון קדשו לקבל את המלגה החודשית. היה זה ביום ראש חודש וכולם עברו לפניו בסך, כל אחד באופן פרטי, כשבזמן זה היה מנצל את ההזדמנות להעיר למי שהיה צריך לקבל הערה על איחורים או חיסורים מסדרי הישיבה".

"בזמן חלוקת המלגות היה שואל כל אחד לשמו וכך גם יצר קשר קרוב עם התלמידים כולם", מוסיף הגר"ש פישר שליט"א. "לפני שהקים את בנין ישיבתו הגדולה ברחוב גרוסברג בשכונת גבעת משה בירושלים, לא היה לבחורים מקום מסודר ללינת לילה, ולכן גם היו מקבלים דמי כיס בכל ראש חודש יחד עם האברכים שקיבלו מלגה חודשית. היה זה דבר חידוש, שרבנו אף פעם לא ערך מגביות או התרים נדיבי עם לטובת הישיבה, אלא בטח בהשי"ת בכל ליבו ואכן בכל חודש היה לו את הסכום הנדרש לחלוקת המלגות. לא פעם היה אומר לראשי ישיבות שבאו לספר לו על מצבם הדחוק בכלכלת ישיבתם, שאם היו מקפידים לקבל רק כסף כשר מאנשים כשרים, לא היו להם בעיות".

מציין הגר"י פרנקל: "לפני כמה שנים עבר חוק שיש לתת את המשכורות רק בהעברה בנקאית, אבל רבנו לא רצה לשמוע על כך והמשיך לתת באופן ידני כהרגלו כל השנים. כמעט ולא אירע שאיחר ביום חלוקת המלגות בראש חודש, אפילו כשר"ח חל ביום שישי. אכן, לא היו לו משולחים שחיזרו על פתחי נדיבים בחו"ל ולא עשה מגביות אף פעם, אלא אנשים טובים ויקרים שידעו כי זהו מבצר תורני לד' ולתורתו בקדושה של מעלה, באו מעצמם והוזילו ממונם על שולחנו.

"רבנו היה מחושב ומדוקדק בכל שקל שנכנס לקופת הישיבה והיתה לו מחברת מיוחדת בה היה רושם בעצמו עד השנה האחרונה כל הוצאה וכל הכנסה. היו אלו מספרים קטנים בכתב ידו, כתב שהיה ברור רק לו, אבל רבנו ידע היטב כל הוצאה וכל הכנסה, מתי היתה ובגלל מה היתה. לא מזמן קנו נכס כלשהו של הישיבה והייתי מעורב בהעברת הכסף מידיו של רבנו אל המוכרים. רבנו נתן לי שתי חבילות של כספים ואמר לי: 'חבילת שטרות אחת היא של הישיבה וחבילה נוספת זה כסף אחר'… כנראה היה זה כסף פרטי שלו כי היו צריכים להשלים את הסכום ממקום אחר".

וכך מספר גם משמשו הרה"ג ר' יעקב דינר שליט"א: "זוהי מציאות נפלאה שאין לה הסבר המתקבל על הדעת, איך רבנו היה מעניק את המלגות והמשכורות בכל ראש חודש, בלי להתרים אפילו איש אחד. היו לפעמים שהתקרב המועד ועוד לא היה לו את הכסף, אבל בסופו של דבר הגיעו אנשים והניחו על שולחנו את הסכומים המתבקשים. היו אלו מאות אברכים ובחורים שלמדו ועבדו בישיבה, וכולם קיבלו את משכורתם בכל ראש חודש.

"לקראת המועדים בתשרי ובניסן אף נתן משכורת כפולה, וכשהיו אברכים שעשו שמחות ורבנו ידע שאין הפרוטה מצויה אצלם, היה רבנו חורג מגדרו ומבקש מהנדיבים שנכנסו אליו, שיראו לתמוך באברך פלוני המחתן את בנו והוא זקוק לעזרה. רבנו אמר להם: 'אתם צריכים ברכה להצלחה בעסקיכם? לכו לתמוך באברכים היקרים לומדי התורה ביגיעה, ותראו ברכה במעשי ידיכם'. מלבד זאת לא היה מבקש כסף מאיש עבור הישיבה עצמה, ואכן באורח פלא תמיד היה משיג את הסכומים הנדרשים".

"דאס איז דאך א מצוה": מדוע ליווה רבנו את גדולי התורה והחסידות שביקרו במעונו עד הרחוב?!

"כלפי חוץ היה נראה רבנו כמי שקשה כארז והיה ידוע בתקיפותו הנוקבת, אולם התלמידים הקרובים שזכו לראותו בכל שעות היממה, ראו וידעו עד כמה רך הוא כחמאה וליבו הטוב על גדותיו לקראת כל איש אשר בשם ישראל יכונה", מספר לנו תלמידו הקרוב הרה"ג רבי יצחק פרנקל שליט"א.

"באופן כללי לא הסכים רבנו שתהיה אצלו 'קבלת קהל' ולחלק ברכות כדרך הצדיקים, וכמובן שגם לא היו לו גבאים או משמשים, מלבד בשנים האחרונות שכבר נזקק לעזרת אחרים בשימושים כאלו ואחרים. כשביקשו ממנו ברכות, היה מתחמק ואומר שאינו רבי… פעם, בהיותו בשמחת בית צדיקים ואחד מבני המשפחה בנש"ק ניגש אליו לבקש את ברכתו להיפקד בזרע של קיימא, אמר כדרכו שאינו נותן ברכות, אולם כששמע מפי האיש את דברי ה'אור החיים' הק' בראש פ' וזאת הברכה, על הפסוק 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים', שמשה רבנו זכה להגיע לדרגת 'איש האלוקים' כי היה מברך את כלל ישראל, התפעל מאד ומיד העניק לו את ברכתו".

הנהגה טובה היתה אצל רבנו שהיה מכבד את הבריות ביותרת הכבוד, בפרט אדמו"רים ורבנים שהגיעו לבקר במעונו, שהיה יוצא ללוותם עד הרחוב. בדבר זה לא היה חילוק כמה חסידים היו לאותו רבי, ואם היה מגיע אדמו"ר עם חסידים שהתלוו אליו, היה משתדל לכבדו עוד יותר מהרגיל, באמרו שהרי החסיד אמור לקבל מרבו הליכות חיים ואורחות תורה, ואם יראה שמכבדים את רבו כראוי, ידע להעריך את רבו באמת ויוכל לקנות ממנו עוד ועוד.

"הייתי נוכח כשביקר אצלו יבלחט"א כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שליט"א לראשונה אחרי עלותו על כס ההנהגה בשנת תשנ"ז", מספר הגר"י פרנקל. "רבנו יצא ללוותו כהרגלו עד הרחוב, אולם כבר בחדר המדרגות עצר האדמו"ר מתוא"י שליט"א וממש התחנן לפני רבנו שלא יטרח כל-כך ויחזור לביתו, אולם רבנו אמר לו: 'דאס איז דאך א מצוה' (זו הרי מצוה)…

"בתוך כך סיפר רבנו בצחות לשונו, על זקנו הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע שהתעסק פעם הרבה עם רב שהגיע לבקרו בביתו, וכשהלה שאל אותו מדוע מטריח את עצמו הרב מבריסק עד כדי כך עבורו, אמר לו הגר"ח מבריסק בקצרה: 'זו הרי מצוה'. למחרת היום, היה זה יום קריאת התורה ורבי חיים הורה לגבאי בית הכנסת שלא יכבד את הרב האורח בעלייה אלא בהגבהת הס"ת. בשעה שניגש הרב להרים את הס"ת, רץ אליו רבי חיים ואמר לו: 'נו, למה אתם מטריחים את עצמכם כל-כך להגביה את הס"ת הכבד?!'… נענה הרב: 'וואס הייסט? אבל זו הרי מצוה'… ואז הבין את כוונת הגר"ח מבריסק…

"כמובן שרבנו לא וויתר וליווה את האדמו"ר מתוא"י שליט"א עד צאתו החוצה מהבנין בכבוד מלכים".