בס"ד
יוסף מאיר האס
על עבודת הקודש ביראה ובאהבה ועל חיותו ושמחתו לקיים רצון הבורא
יראת החטא שהיתה מאפיינת ביותר ובמיוחד את גאוני שושלת בית בריסק, בלטה ונראתה אצל רבנו זצוק"ל באופן מופלא, כאשר ביראתו העצומה היה מדקדק גדול בכל דבר הלכה ובדקדוקי המצוות, ללא שום שינוי ממה שראה ושמע בבית אביו מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל. בימי ה'שבעה' שמענו עדויות רבות מפי התלמידים, שאם היה רואה רבנו מישהו עובר עבירה בשוגג, היה רוטט בפחד בכל גופו, נחרד ומזועזע לנוכח המכשול שראה. ואכן, נודע היה בכל העולם היהודי כתל תלפיות לדקדוק ההלכה והמצוות במסורת בית אבא.
"בגודל קפידותיו וחומרותיו מבית אבא ומבית סבא, לא הסכים רבנו לסמוך על אחרים בקיום מעשי המצוות", מספר לנו נאמן ביתו ויד ימינו רבות בשנים, הרה"ג רבי יעקב דינר שליט"א. "היה זה מפליא לראות איך רבנו מחשיב כל מעשה מצוה עם כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כשכל גופו אומר 'הכנה דרבה' לקראת קיום המצווה בדחילו ורחימו. אפילו דברים קטנים כמו הכנת המנורה לקראת הדלקת הנרות בימי החנוכה, או הכנת הפתילות שהתעקש לעשות אותן בעצמו אפילו בשנים האחרונות כשכבר לא היו כוחותיו עמו, כי רק הוא ידע איך מכינים את הפתילות לפי המסורת שקיבל מאביו הגדול, ואפילו את תליית המנורה בחוץ על גבי הווים שהיו עליה מאחור, עשה הוא בעצמו בשמחה ובחדווה, על שהוא זוכה לקיים עוד מצוה ועוד מצוה".
כמי שהתבטל במציאותו הגשמית לפני רצון הבורא וקיום מצוותיו, היה רבנו ניגש בחרדת קודש עילאית לקיים את המצוות ולא הצליח להבין איך אנשים יכולים לזלזל בדברים אלו העומדים ברומו של עולם, בלי להשקיע כוח ומוח לפני קיום המצווה. לדידו, דקדוק ההלכה שמביא את קיום המצוה בשלימותה על כל פרטיה ודקדוקיה, הוא עיקר שבעיקרים ומלבדו אין משהו אחר בכלל.
"זכורני שאמר פעם לתלמידיו תוכחת מוסר לבבית, שהרי כשהולכים לקנות ריהוט חדש, אף אחד לא מסתפק בהזמנה דרך הטלפון מרחוק, אלא הולכים לחנות ורואים את התצוגה מקרוב, לבדוק כמה וכמה פעמים אם אכן הריהוט הזה מתאים לבית וגם בוחרים את הצבע המקובל על בעלי הבית, ואחרי שסוף-סוף מגיע הריהוט אל הבית בשעה טובה, אם רואים בקצה למטה 'קריץ' קטן שכמעט ואינו נראה, עושים בלגן ומרימים טלפונים לבעל החנות ומבקשים להחליף את המוצר"…
"נו", המשיך רבנו ואמר לתלמידים: "ואיך קונים היום אתרוג? הולכים לשוק ארבעת המינים ולוקחים אחרי כמה דקות… הרי נטילת לולב ואתרוג זה מעשה מצוה נצחי, אם יש 'קריץ' קטן על האתרוג, אפילו אם הוא כשר על פי ההלכה, אבל איזה פנים יש לאתרוג שכזה?! למה לא נשקיע בבחירת אתרוג לקיום המצווה לפחות כמו שאנו משקיעים ברכישת ריהוט גשמי של חיי שעה"…
מעיד הגר"י דינר ואומר לנו: "ראינו אצל רבנו את פירוש המילות של הפסוק (ויקרא יח, ה) "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם", הוא חי את המצוות בדרגה גבוהה ביותר, ומחמת גודל השתוקקותו לעשות את רצון הבורא בתכלית השלימות ולצאת ידי חובת כל השיטות, היה רועש ורוגש מפחד ומאימה כדי לזכות ולקיים את המצווה בדיוק כפי שרוצה השי"ת. וכפי הידוע איך היתה זהירותו הגדולה מכל נדנוד של חשש רחוק מראיית ומציאת חמץ, ופעם אירע שבשעת בדיקת חמץ מצא בטעות חתיכת פלסטיק שהייתה נראית כמו וופל, ורבנו רעד בכל גופו והיה חיוור כסיד שעה ארוכה"…
עבודה שבלב זו תפילה
סדר עבודת התפילה היה אצלו עסק מיוחד דבר יום ביומו. מתפלל היה בדמעות שליש בבחינת 'בתחנונים ידבר רש', ובמהלך כל שעות היממה מרבה היה לקרוא פרקי תהלים ולא חדל מלהעתיר תמיד לישועתם של ישראל ולאוקמי שכינתא מעפרא. "התפילה היתה עבודת עבודה מיוחדת שקשה לתארה במילים פשוטות", מציין הגר"י דינר שליט"א בהתרפקות של געגועים. "לא היתה תפילה שלא שפך בה דמעות כמים והיה מתפלל במתינות ובדביקות כמונה מעות ממש, כאשר לנו העומדים מחוץ לחדר היה זה נראה במוחש שהוא מדבר עם השי"ת כדבר בן לפני אביו אוהבו.
"אם ניקח לדוגמה את תפילת ערבית שהיתה מוריד דמעות כמים משך כל התפילה, והיה מכבה את אור החשמל בחדרו, כנראה בשביל לצמצם את כוונתו לעומק כמי שעוצם את עיניו בשעת כוונת התפילה, או בשביל להתנתק כליל ולגמרי מהעולם הזה הגשמי. החדר היה חשוך לגמרי, רק רבנו היה נמצא בפנים וקולו המשתפך היה נשמע למחוץ החדר ומעורר את כל הנוכחים להרהור תשובה כפשוטו. בזמנים שהיה מתפלל עם הציבור, גם יכלו לראות את עבודתו בקודש בהשתפכות נפשו הטהורה לפני אלוקיה בעת התפילה, אולם אז היה קצת יותר מאופק לעומת התפרצות רגשותיו הפנימיים שהיו ניכרים יותר בעת תפילתו בחדרו לבדו.
"בדרך-כלל היה מתפלל בקול רם ובפרט בשנים האחרונות כשכבר כבדה עליו שמיעתו והיה מגביה את קולו בשעת התפילה, וכך זכינו לשמוע אותו מבקש ומתחנן שוב ושוב 'כי הם חיינו ואורך ימינו', או דקדוקיו המופלגים בפסוקי קריאת שמע שחזר על הרבה תיבות כמה וכמה פעמים, ובפרט בתפילת שמונה עשרה שיכולה היתה להימשך ארבעים דקות ויותר, והיה חוזר על מילים בבכיות 'השיבנו אבינו לתורתך, אוי אוי, וקרבנו מלכנו לעבודתך'… אשרי אוזן שמעתו בשעה זו, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו".
מציין הגר"י דינר מה שראו עיניו: "אחרי התפילה היה רבנו תשוש לגמרי מעבודת הקודש ומגודל בכיותיו, עד שהיה צריך לנוח כמה דקות עד שהצליח לחזור לעצמו ולהתנתק מהעולם הרוחני בו היה שרוי בשעת התפילה. תמיד היה מבקש אחרי התפילה, שיתנו לו כמה דקות של מנוחה והתאוששות. והיו אלו מעשים בכל יום, אחרי כל אחת משלשת התפילות, כאשר היה מתאמץ על כל הכוחות הגשמיים והרוחניים שלו להתפלל בכוונה ובדביקות, בלי לוותר לעצמו כמלוא נימה אפילו בשנים האחרונות ממש".
"האמונה הפשוטה שהייתה לרבנו בכוח התפילה היא אחת מדרגותיו הנשגבות שהנחיל לתלמידיו הרבים", סיפר תלמידו המובהק הגאון רבי שמואל שלזינגר שליט"א. "זכינו לראות במחיצתו מהי תפילה ומה נדרש מאיתנו כדי להגיע לדרגה של 'דע לפני מי אתה עומד'. הייתי לאחרונה בביתו של רבנו, שעה שהגיע אברך כאוב לבקש ממנו ברכה להיפקד בפרי בטן אחרי כמה שנות המתנה. רבנו חיזק אותו בדברים היוצאים מן הלב ולאחר-מכן אמר לו: 'למה אתה בא לבקש ממני ברכה? קח תהלים וסע לקבר רחל, תשפוך שם שיח לפני השי"ת כמה שעות, ותאמין לי שתזכה להיוושע. התפילה עוזרת במציאות ממש, אצלי זה עוזר כל פעם!'…
"זו היתה האמונה הגדולה והפשוטה של רבנו בכוח התפילה, שאם הקב"ה ציווה עלינו להתפלל לפניו ולבקש ממנו כל מה שאנו צריכים, הרי שבוודאי ישמע קול שוועתנו ויחוס עלינו למלאות משאלות ליבנו לטובה".
כבוד וחיבת הבריות
כוחות מרובים היה משקיע רבנו במצוות כבוד הבריות וכפי שיעידו ההמונים שהיו משחרים לפתחו, איך היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ומתייחס לכולם במאור פנים שוחקות, בפרט אצל רבנים ואדמו"רים שבאו לבקר בצל קורתו שהיה יוצא מגדרו לכבדם ביותרת הכבוד כערכם הרם. על אף הרושם החיצוני שהיה נראה על פניו של רבנו כתקיף שאינו נושא פנים לאיש, היה איש לבבי מלא חום ואהבה לכל תלמידיו ומכיריו, אוהב ישראל בכל מאודו.
"סגנון הדיבור החריף המקובל בבית בריסק היה שמור אצל רבנו רק לתלמידיו החביבים", מציין הגר"י דינר שליט"א, "אנשים זרים שלא ידעו ללא הכירו את השיג והשיח הייחודי הזה, לא זכו לקבל מרבנו גערת חכם ונזיפת צדיק, שהיו מלאות טוב ורצון לחנך ולהדריך בטוב ובנעימים. התלמידים מספרים כיום בערגה על אותן תגובות חריפות שהיו נשמעות מפיו בכל עת מצוא, תוכחות שהיו מחשלות את רוחם ומכוונות אותם ליראה ולאהבה באמת ובתמים. היו אלו 'עקיצות' לחידודא ומתוך חביבות, חלילה לא לפגוע במישהו או להעכיר את רוחו.
"היה פעם שליוויתי את רבנו לחתונה מסוימת ומישהו ניגש לדבר אתו בלימוד, אך הלה כנראה לא הכין את עצמו מראש כראוי ואמר דברים שלא נעמו לאוזנו של רבנו, שהגיב לו בקצרה ובחריפות. דקה לאחר-מכן, פנה אלי רבנו ואמר לי: 'תחפש לי את האיש בדחיפות, אני חושב שהוא לא קיבל את הדברים שאמרתי לו כמו שצריך, הוא הרי לא מכיר את השפה שלנו, ער קען נישט אונזערע שפארך'… אמרתי לו שמן הסתם האיש כבר הלך מהמקום, אבל רבנו ממש התעקש שנקרא לו אליו מיידית, ולא נרגע עד שמצאתי את האיש והוא מסר לי שהכל בסדר והוא אפילו נהנה לשמוע את שנינותו של רבנו הנודעת לתהילה… כשחזרתי לומר זאת לרבנו, הגיב: אה, הוא לא נעלב? גוט!…"
ואכן, מפורסם היה רבנו בשיחותיו המלהיבות לתורה ויראת שמים, שיחות שהקנו להמוני התלמידים יסודות וחכמת חיים בלתי נתפסת. רגשות הקודש שהיו יוצאים מליבו הטהור, נכנסו כחץ בליבות השומעים, לאחר שזכו לראות את אחד מגדולי אדירי התורה שבדורנו מעוררם בדברי כיבושין לתקן מעשיהם. בכל רחבי העולם היהודי נודעו לשם דבר השיעורים שנמסרו בלילות שבת ובסעודה שלישית. שעה ארוכה קודם תחילת השיעור, הגיעו המונים למעונו שברחוב עמוס והצטופפו בבית ומחוצה לו. מפליא היה לראות צורבים צעירים, לצד יהודים באים בימים, המגיעים לשמוע את המשא שהיה נאמר בעוז ובגבורה.
שש אנכי על אמרתך
מספר לנו תלמידו המובהק הרה"ג רבי שמואל פישר שליט"א: "בשנים האחרונות בערוב חייו עלי אדמות, זכינו לראות עין בעין איך רבנו מתמלא חיות מקיום המצוות בשמחה ובאהבה. זכורני מחודש אלול האחרון שהיה חלש מאד ובקושי הצליח להזיז את ידיו, והנה נכנס אליו יהודי וביקש לכבדו בכתיבת אות בספר תורה. רבנו היה מלא שמחה עילאית על שזכה לקיים את המצוה, ולכל מי שהיה בביתו באותה שעה ואף לאחר-מכן, חזר ואמר בפנים מאירות ובוהקות: 'איך האב זוכה געווען מקיים צו זיין א מצוה'…
"באותו מעמד נכח גם המשגיח הגה"צ המפורסם רבי דן סגל שליט"א, אשר כמה ימים לפני כן ביקשתי ממנו שיתפלל לרפואתו של רבנו מחמת חלישות גופו הטהור וייסוריו הרבים, והנה הופתע הגר"ד סגל לראות את רבנו שש ושמח בכל גופו ונשמתו על זכייתו הרבה לקיים מצוות כתיבת אות בספר תורה. הגר"ד סגל אמר אז לכולם: 'תראו את ראש הישיבה כל-כך שמח שהוא יכול לכתוב אות בס"ת, זה נראה אצלו כאילו הוא כותב עכשיו בפעם הראשונה אות בס"ת ומקיים מצוה זו לראשונה בחייו, כמה עלינו ללמוד מכך לאהוב את השי"ת ולשמוח על כל מצוה שאנו זוכים לקיימה בלבב שלם'…
מוסיף תלמידו הוותיק הגאון רבי שמואל שלזינגר שליט"א: "יראת החטא שהיתה אצל רבנו נתנה לנו להבין כי החיים בעולם הזה אינם 'משחק' בעלמא, אלא יש דין ויש דיין, ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כפשוטו. הוא חי ודיבר על גיהנום במוחשיות, הוא ראה את החטא ועונשו לפני עיניו בכל רגע, ויראת הרוממות היתה ניכרת עליו בכל הליכותיו והנהגותיו בקודש. ומאידך, השכר הנפלא והתענוג הרוחני שיש לאדם על זכייתו לקיים מצוות ולעשות נחת רוח לבוראו, היו משלימים זה את זה ויחדיו יהיו תמים אצלו, להפליא.
"בשנה האחרונה לפני חג הפסח, היה מעשה עם יהודי תלמיד חכם זקן ושבע ימים שהיה חולה מאד, עד שלא היה מסוגל להניח תפילין ולא להתפלל מחמת חולשתו הגדולה, ובוודאי לא ללמוד תורה כפי שהיה רגיל כל הימים, עד שבאחד הימים התלונן לפני בניו שאין לו כבר שום טעם בחיים, כי אם אינו יכול להתפלל וללמוד ולקיים מצוות, למה לו חיים. הם כמובן ניסו לחזקו ולשדלו בדברים מעודדים, אך הוא שלח אותם למסור את דבריו לראש הישיבה זצוק"ל, עמו היה בקשר קרוב כל הימים.
"כששמע רבנו זצוק"ל את דברי אותו תלמיד חכם חולה שאין לו טעם בחייו אם אינו יכול ללמוד ולהתפלל, היתה תגובתו הראשונה: 'ציצית טארגט ער'?! (ציצית הוא לובש?!)… 'ציצית אינה לוקחת כוחות, ואם היא מונחת עליו הרי הוא מקיים מצוות ציצית, שרק בשבילה כבר כדאי ושווה לו לחיות'… בזה חיזק רבנו את החולה כשנתן לו להבין באמת, שכדאית היא מצוה אחת ויחידה של לבישת ציצית בשביל להרגיש טעם בחיים ולדעת שבכך עושים רצון הבורא בכל רגע ובכל שנייה".
בכיותיו הרקיעו שחקים: "כיצד אפשר להיות יהודי בלי כזית מצה בליל פסח?!"
ביותר זכו לראות זאת בני ביתו הקרובים בשנה האחרונה עת תשו כוחותיו הגשמיים, כיצד ההשתוקקות הגדולה של רבנו זצוק"ל לכל דבר מצוה, השפיעה בפועל על מצבו כשהוא מתגבר כארי לעשות רצון בוראו.
בחורף תש"פ היה בטיפול נמרץ בבית החולים 'הדסה עין כרם', ובני הבית היו לצד מיטתו כשהוא סובל מדלקת ריאות חריפה, ואף דבר מאכל לא יכול היה להכניס לפיו. באחד מימי השבוע החל לפתע לבכות בדמעות שליש: "עוד מעט שבת, וכי זה נקרא שבת? בלי קידוש על היין, בלי לאכול כזית פת, בלי עונג שבת?!" וחזר על כך כמה פעמים. אחר-כך דיבר על כך שחג הפסח מתקרב ואמר: "כיצד אפשר להיות יהודי בלי כזית מצה בליל פסח?!"… ובכייתו הרקיעה שחקים. ואכן, באורח פלא כאשר הגיעה שבת יכל רבנו לטעום מהיין ולאכול פת, ויהי לפלא.
לפני חודשיים בימי החנוכה תשפ"א והוא כבר במיטתו נתון בחולשה נוראה עד שלא יכל כמעט להוציא מפיו מילה מרוב חולשה, והנה, שעות ספורות קודם זמן הדלקת נרות, לפתע המדדים החלו להראות התאוששות, הנשימה השתפרה וכן זרימת לחץ הדם התייצבה. באותה שעה הגיע אליו רופא מומחה לביקורת שגרתית והופתע לראות את השיפור במצבו, ובעקבות כך התיר להרימו ולהוציאו מהחדר. ואז אירע הפלא הגדול, כאשר רבנו זצוק"ל ביקש להדליק את נר החנוכה בעצמו ולא על ידי שליח, וכך בירך במאמץ עילאי את שלושת הברכות של הנר הראשון והדליק בעצמו את הנר. אשרי עין ראתה זאת.