בביתו של הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, שרר פעם צער גדול על אודות עניין כלשהו. היה זה בחודש אדר, והנה נקש על דלתו אברך מסויים כשפניו נפולות, וביקש להשיח לפניו את צערו: הוא חשב שיש לו חברותא לזמן הבא, אך לאחר מכן התברר לו כי הדבר לא ייצא לפועל… 'צרה' שהיתה 'משחק ילדים' לעומת העניין שהעיק אז על רבי חיים זצ"ל.
אולם רבי חיים התייחס לכך בשיא הרצינות. הוא סגר את דלת חדרו כדי שבני ביתו לא ישמעו, והתחיל לרקוד ולשיר עם האברך "משנכנס אדר מרבין בשמחה"… כדי לשמחו ולהוציאו מצערו. וזאת, בלי שום התחשבות במצב הפרטי שלו. (מתוך דברים לזכרו שנכתבו ע"י הגאון רבי חנוך פרידמן, ס' 'בית יחיאל' – חלה)
כיצד מרבין בשמחה?
"משנכנס אדר מרבים בשמחה". הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פורים פי"ח, אורחות הלכה הע' 36) ביאר, שאין הכוונה להרבות בפעולות של שמחה, אלא עיקר הדין הוא להסיר מלבו בימים אלו כל עצב ודאגה.
והנימוקי אורח חיים (ס"א) הביא מה שכתב בשער יששכר, שכל דבר שמרבה אצלו שמחה יש בזה מצווה [ולכן לא פירטו חז"ל באיזה אופן ירבה בשמחה]. ובשו"ת צפנת פענח (דוינסק ח"ב סי' כג) כתב על דין מרבים בשמחה, שאין שמחה בלא אכילה ושתייה.
ודעת הגר"ח קניבסקי (תורת המועדים ס"ק א) שאם צריך לעשות איזה שמחה, יעשנה בחודש זה. והביא שם, שמרן הגרי"י קניבסקי נהג לשתות יין בחודש אדר.
ובהקדמה לספר קונטרס חידושי מרן הגר"ח קניבסקי, הביא בשמו, שריבוי השמחה בחודש אדר הוא על ידי שלומדים יותר תורה וכמו שאמר דוד המלך בתהילים "פקודי ד' ישרים משמחי לב". (משנ"ב סימן תרפו ס"ק ח, ביאורים ומוספים 26)