כידוע, רבים מאלו שנזהרו כהוראת רבותינו שליט"א בכל אופני הזהירות – בכל זאת נדבקו, וישנה תחושה שחבל היה על כל המאמץ… והילדים גם כן מתוסכלים מכך – מה אפשר לומר להם?

א. עד כמה חובתו של אברך ללמוד עם ילדיו בבית?

שאלה: מה החיוב של אברך בימים אלו כשהילדים בבית, ובכל אופן לא בסדר יום רגיל, להשקיע בילדיו? והאם חובת האב הוא גם על חשבון הלימוד והשטייגען האישי שלו?

ראש הישיבה:

בענין החלק הראשון של השאלה, מה החוב של אב ללימוד בנו בימים אלו – בגמרא בב"ב (כא, א) מובא שמעיקר הדין חייב אדם ללמד תורה לבנו ולמד זאת מקרא "ולמדתם אותם", עד שבא רבי יהושע בן גמלא ותיקן שהיו מושיבין בכל עיר מלמדי תינוקות, ובכך פטר את האב מחיוב הלימוד לבנו.

נמצא לפי זה, שבזמן שבטלו מלמדי תינוקות, הרי חובת הלימוד של האב לבנו חזרה להיות כמעיקר הדין.

ובדבר החלק השני, האם חובת האב היא גם על חשבון הלימוד והשטייגען שלו – הרי מבואר בגמרא בקידושין (כט, ב) 'הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר, אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם'. ופסק הרמב"ם (הלכות ת"ת) כך להלכה. והקשו מפרשי הרמב"ם על הלכה זו, למה אם בנו זריז וממולח בנו קודם, והרי קיי"ל דחייך קודמין. וביאר בזה הגר"מ שפירא זצ"ל, שמעיקר מצות תלמוד תורה הוא ללמוד וגם ללמד, ולהעביר את התורה לאחרים, שמעיקר המצוה זה להרבות תורה, ולכן אם בנו ממולח וזריז יותר ויתקיים על ידו יותר העברת התורה ולימודה, אז בנו קודם, כי מתקיים בו יותר עיקר מצות תלמוד תורה. ודייק כך מלשון הרמב"ם שכתב בגדר מצות תלמוד תורה 'ללמוד תורה וללמדה', שמזה נראה שמעיקר המצוה נכלל גם העברתה ולימודה לאחרים.

והנה במצב שנוצר היום, אין הנידון אם בנו ממולח יותר או לא, אלא הוא בעיקר העברת התלמוד תורה לבנו, שבמצב שילד מאבד את המסגרת של התלמוד תורה, הוא עלול להנזק בחיבור לתורה לכל ימי חייו, וכאשר הוא מתרגל שלא להיות מחובר ללימוד התורה, הרי זה יפריע לו מאד להתחבר במשך ללימוד התורה. ובאופן זה שיכול הבן להנזק בכל החיבור לתורה ובכל עלייתו הרוחנית, הרי פשוט שבזה ודאי שבנו קודם, והוא חיוב גמור להקריב ללמוד עם בנו קודם לימודו העצמי, וכל המתרשל בימים אלו בלימודו עם בניו, הוא פשיעה גמורה בפקדון שקיבל מהקב"ה!

ב. עד כמה צריך להקפיד על סדר היום של הילדים?

שאלה: בימים אלו ובכל התקופה האחרונה מאז שהנגיף התפשט, בחלק גדול מהבתים השתבש סדר היום, הילדים ערים עד לשעות המאוחרות והקימה בבוקר מאוחרת יותר. עד כמה צריך לעמוד על הילדים לשמור על סדר יום הרגיל, ובכלל, כיצד יש להתנהל מול קשיים של גיל הנעורים הנובעים מהיציאה מהמסגרת?

ראש הישיבה:

היציאה מסדר היום הרגיל, היא בעיה שיש בה משמעות עליונה, כיון שנער צעיר שמתרגל לחיות בלא סדר, זה מקשה עליו מאד לחזור אח"כ לסדר יום נורמלי, והנזק גדול.

אין לי עצות מיוחדות כיצד להתמודד עם בעיה זו, כיון שזה תלוי בכל ילד וילדה ובכל נער ונערה לפי אופיים ותכונתם. אבל צריכים להיות מודעים לשני נושאים: א]. שזה ענין בעל עדיפות עליונה לשמור על סדר יום לילדים והנערים. ב]. שאי אפשר להעמיד סדר יום לנער צעיר ביד קשה ובכעס, שזה גורם רק את ההיפך ומביא לריאקציה לנהוג להיפך, אלא הכל מתוך הסברה ונעימות, לשכנע ולהסביר ששמירת סדר יום חשובה מאד בשביל עתידו הרוחני.

ג. "אבא, הרי נזהרת כל כך, איך איך נדבקת?"

שאלה: כולם נמצאים בימים אלו בהרגשת חוסר אונים, יש חיסונים, יש סגר, והציבור משתדל לשמור על ההוראות עד כמה שניתן, ובכל זאת ההתפרצות של המגיפה ממשיכה בכל תוקף, ובפרט רבים מאלו שנזהרו להוראת רבותינו שליט"א בכל אופני הזהירות, בכל זאת נדבקו… התחושה היא שחבל היה על כל המאמץ, והילדים ג"כ מתוסכלים בנושא. מה יש לומר להם בעניין, וכיצד הדרך להתחזק באמונה בזמן הזה?

ראש הישיבה:

הגמרא בכתובות (ל, א) אומרת, 'הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים', והקשו שם התוס' מדברי המדרש, שמבואר שצינים הם בידי שמים, ותירצו שמדובר בעוברי דרכים או במלחמה שאין בידו להזהר. ומבואר שדבר שבידו להזהר 'אינו בידי שמים' כיון שניתן בידו לשמור את עצמו, אבל דבר שאין בידו להזהר בזה נאמר 'הכל בידי שמים'.

וזכורני שליויתי את הגר"י סרנא זצ"ל בביקורו אצל הגר"י אברמסקי זצ"ל, וסיפר הגר"י אברמסקי שבזמן שהגיע לסיביר, והיה שם קור נורא של עשרות מעלות מתחת לאפס, עמד כתינוק לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם, כל זמן שהייתי במקום שיכולתי לשמור את עצמי עשיתי את כל ההשתדלות הנצרכת שלא לבא לידי קירור והצטננות, ועכשיו בסיביר שאין לי שום אפשרות לשמור עצמי מפני הצינון, הרי אני מבקש ממך שאתה תשמור עלי שלא אצטנן ואחלה מהקור הנורא הזה. וסיפר שבמשך התקופה שהיה בסיביר, לא הצטנן ולא חלה אפילו פעם אחת, אף שהיה לו תמיד רגישות לצינון והתקררות.

ובדרך זו צריכים להתייחס גם למצב הנורא של המגיפה בה אנחנו נמצאים. כל זמן שאדם יכול לשמור את עצמו, מוטלת עליו חובת השמירה לשמור את עצמו כפי הוראות הרופאים לכלל הציבור, ואינו יכול לומר שהכל בידי שמים. ואם יחלה ח"ו נחשב שחלה בפשיעה בידו. אבל מעבר להשתדלות הרגילה לפי הוראות הרופאים, הרי ודאי שהכל בידי שמים, ואם נדבק גם לאחר שנזהר, הרי זו גזירת ה' יתברך ואין תלוי בנו כלל.

וזה מה שצריכים לומר ולהסביר לילדים כל הזמן, שחובתנו לשמור ולהזהר, ומעבר לכך אנו בידיו של הקב"ה וצריכים לבטוח בו.

וידוע המעשה ממרן הגרי"ז זצ"ל שבזמן ששהה בורשא בתחילת מלחמת העולם השניה, היו הפצצות נוראות של מטוסים גרמניים על העיר, והגרי"ז היה רגוע ושליו שלא כהרגלו שהיה דואג וחרד, והלך לישון במנוחה. ושאלוהו בניו לפשר הנהגתו, ואמר להם, שכל זמן שיש לו מה לעשות בשביל חובת ההשתדלות המוטלת עליו, הרי הוא חרד ודואג לצאת ידי חובה ההנהגה הנכונה כלפי שמיא של השמירה, אבל כשמצד ההשתדלות אין לו יותר מה לעשות, הרי מעכשיו הוא בידו של הקב"ה, והוא בוטח בו יתברך, ואין לו מה להיות דואג יותר.

תקופה קשה זו אי אפשר לעבור אותה כראוי בלא אמונה בהנהגת השי"ת. והקושי הגדול הוא כשאנחנו מתרגלים למצב הקשה שנמצאים בו. בשביל לצאת מתרדמת ההרגל, ראוי לדבר תמיד בימים אלו על אמונה ובטחון, וכבר כתב החינוך (מצוה כה) שעל ידי שאדם ידבר תמיד על אמונה ובטחון, הוא מחזק את האמונה בליבו.

ד. איך מתעוררים מהאדישות?

שאלה: יש מצב נורא, שיש הרבה מאד חולים קשה, כ"כ הרבה נפטרים ומתוכם אנשים צעירים, דבר שהיה אמור לזעזע כל יהודי, והנה המצב המתמשך גרם לאדישות. לא רואים חיזוק כפי שהיה נצרך, גם החיזוק בתפילות אינו כפי שהיה מצופה מאיתנו. יש הרגשה שאנחנו מאבדים את הרגש של נשיאה בעול בצרת השני, ושל הצורך החיוני ביותר להתחזקות בתפילה ואמונה כדי לעצור את המגפה. מה העצה לכך?

ראש הישיבה:

כדאי להביא בזה את דברי אדוננו הגר"א זיע"א שכתב 'שהאומה הישראלית בזמן שיד ה' נוגעת בהם, יכולים לשבר מחיצות של ברזל בכל התפילה, אך יש מצבים של רפיון בתפילה כיון שבזמן מגיפה וצרה יש מצב של הסתר פנים מהקב"ה, הגורם שלא מרגישים את הצרה ותולים אותה בטבע העולם, והוא, כדי שלא ירגישו שיכולים לבטלה הגזירה בתפילתם'. ולכן מעיקר חובתנו בתקופה זו להתחזק בתפילה מתוך הכרה שאין כאן הנהגה טבעית אלא הנהגה עליונה של חרון אף שרק בכח התפילה אפשר לבטלה, ותפילות הבאות מכח אמונה ותחנונים אינם שבות ריקם.

התמשכות המגפה במשך שנה שלימה גורמת לרפיון ידים בתפילה, כיון שמתרגלים למצב וקשה להמשיך כל הזמן את המודעות וההרגש להתחזק בתפילה. אבל חובתנו בשעה קשה זו להמשיך ולהזעיק שערי שמים ולצעוק בקול גדול לבורא יתברך שמו, ולומר לכל מי שרק אפשר לו להשפיע ולחזק, שבמצב של מגפה שאין כמעט דרכים להתמודד כנגדה, הרי עיקר העיקרים הוא התפילה! וכמעט אפשר לומר, שמול כזו כמות של מתים כל יום, זו מדת אכזריות שלא להתחזק בתפילה להשי"ת שיסיר מעלינו המגפה, וזה חלק מחובתנו כלפי הכלל, להיות נושאים בעול גם בחובת התפילה.