יעקב א. לוסטיגמן
אכשר דרא, וזכינו בשנים האחרונות לפריחה גדולה מאוד של ספרי הליקוטים שמעשירים את ארון הספרים היהודי באוצרות מדע וחכמה, כשכל אחד מהם ייחודי בתחומו בליקוט ממאות ואלפי ספרים ישנים וגם חדשים, פנינים ועיונים העוסקים בנושא שבחר לעסוק בו וללקט אליו כל פיסת מידע הנוגעת לעניין.
בין כל הליקוטים הללו שוכנים כבוד גם ספריו של הרב ר' יעקב ויינר, 'בכתבי הקודש', הכולל שלושה כרכים ובעז"ה גם הרביעי והחמישי כבר בדרך לראות אור. בספרים אלו מלקט הרב ויינר אינספור מאמרים סיפורי צדיקים ועובדות שונות, המופיעים בספרי החסידות, כשהוא מרכז אותם לפי נושאים: תורה, תפילה, תיקון המדות, שבת, יראת שמים, שמחה, אהבה ועוד ועוד.
אך מעבר לאותם סיפורים שבכתב המופיעים בכתביו, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל יש להם מקור כתוב בספרים הקדושים, ושאותם הוא מביא כלשונם בלא כל שינוי והוספה, יש לו לרב ויינר סיפורים רבים באמתחתו אשר שמע מפי זקני החסידים ואשר לחלקם אין מקור כתוב כלשהו. הסיפורים הללו אינם נכללים בספרי 'בכתבי הקודש', אבל מי שיפגוש ברב ויינר יוכל לשאוב מהם מלוא חופניים ולהרוות צימאונו.
פנינו לרב ויינר שגם היה חבר בצוות העריכה של פירוש 'ביאורים ומוספים' למשנה ברורה במהדורת 'דרשו', וביקשנו לדלות מעט מאותה באר עמוקה, ווארטים וסיפורים הנוגעים לענייני הפרשה, פרשת משפטים.
והנה טרם נקרא וכבר נענינו, ומאחר והיתה הבקשה סמוך ונראה ליום ההילולא ה-39 של אותו צדיק קדוש ונשגב, הרה"ק בעל ה'חלקת יהושע' מביאלא זיע"א, פתח את דבריו בעובדא מוחשית על דברי הפרשה.
"הנושא המרכזי שבו עוסקת פרשת משפטים הוא דיני ממונות, שמירה והיזק, גניבה ומכירה, יחד עם זאת מייחדת התורה בפרשה שורה של דינים מיוחדים של התחשבות בזולת ושמירת כבודו, למרות היות האדם צודק בתביעותיו, "לא תהיה לו כנושה" "לא תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" "עד בא השמש תשיבנו לו" לאמר, ששמירת כבוד הזולת נוהגת כמעט בכל המקרים, ודורשת פעמים לא מעטות יצירתיות וחשיבה מעמיקה.
"ואכן ברור וידוע שצדיקי הדורות נזהרו בממון שאינו שלהם בזהירות מופלגת, וכל נדנוד קטן של חשש גזל היה אצלם חמור מאוד ועשו מאמצים גדולים כדי להימנע מזה, אבל לפעמים מגיע החשש בעניין ממונות על חשבון חשש בעניינים אחרים של בין אדם לחבירו או בין אדם למקום, וצריך חכמה יתירה כדי להיחלץ מכל החששות מבלי לוותר ולהתפשר על אף אחד מהקצוות הסותרים לכאורה.
"וכך היה מעשה בכ"ק מרן בעל ה'חלקת יהושע' מביאלא, שנה אחת ביום חג הפורים, נכנס אליו אדם פשוט מהבעלי בתים התל אביבים, אנשים שעמלו קשה לפרנסתם, ויחד עם זאת לא ויתרו בשום מצב על סיום יום העבודה בשקידה על השיעור בגמרא, ונוסף על זאת היו חדורים באמונת חכמים טהורה, נכנס היהודי ומשלוח מנות בידו, ובתוכה תחב מעטפה, שבה אמור היה להיות גם כסף, שתעמוד לו הזכות להיות מתמכין דאורייתא.
היהודי הניח את הסלסלה בידיו של הרבי שמצדו קיבל את פניו בחום והרעיף על ראשו ברכות כמאמר 'ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם', ובעוד היהודי פוסע לאחוריו כדי לפנות מקום למישהו אחר שיבוא במקומו, הבחין הרבי בשבריר של שנייה כי המעטפה שהיתה תחובה בתוך סלסלת משלוח המנות, ריקה היתה, ולא היה בה כסף בכלל.
"על פניו מדובר בתקלה לא נעימה. הרבי אמור היה להתעלם כאילו לא שם לב, ובכך יסתיים הנושא, וכי הרבי יפנה ליהודי ויזכיר לו ששכח לשים כסף במעטפה? כמובן שלא, ולכן הסיפור היה אמור להסתיים כאן.
"אבל באותו שבריר של רגע עלתה בדעתו של הרבי שאלה קשה מאוד בענייני ממונות. הרי היהודי הזה לא תכנן לתת לו מעטפה. הוא רצה לתת לו כסף, ואגב הכסף תכנן להקנות לו גם את המעטפה. אם כן, הרי הוא, הרבי, לא קנה מידו את המעטפה הריקה ולכן הוא מחויב במצוות השבת אבידה להחזירה לידי היהודי.
"מצד שני, אם יאמר לאותו יהודי שהמעטפה ריקה, הרי הוא בעצם גורם לו לאי נעימות עצומה וגם מאלץ אותו לשלם כסף, שהרי הוא לא יוכל לעמוד בבושה הגדולה ובוודאי ימהר לשלשל לידי הרבי סכום כסף גדול. נוצרה אם כן בעיה, והרבי התלבט כיצד לפעול בעניין זה.
"את המעשה סיפר הרב אברהם מרדכי רובינשטיין ז"ל, מוכר הספרים הידוע מחנות 'היכל הספר' בבני ברק, שהיה נוכח באותו המעמד, וכך אמר: "עוד לפני שהיהודי הזה הספיק להרחיק לכת, סימן לי הרבי שאתקרב אליו, נתן לי המעטפה הריקה ואמר לי שארוץ אחריו ואגיד לו שהמעטפה נפלה מכיסו… כך בעצם תתקיים מצוות השבת האבידה, והיהודי לא ידע שמדובר באותה מעטפה שהוא שם לרבי במשלוח המנות. הוא בוודאי חשב שכשהוציא בבית מעטפה מהארון כדי להניח בתוכה כסף לרבי, כנראה בטעות הוציא שתי מעטפות ואחת בוודאי נתפסה בבגדיו או אולי הכניס אותה בלי משים לכיסו, ועכשיו נפלה המעטפה.
"ואכן היהודי לקח את המעטפה והלך לדרכו, בלי שהיה לו שמץ של מושג שמדובר באותה מעטפה שחשב שנתן לרבי עם סכום כסף מכובד בתוכה…".
איני כותב אותיות!
"מעשה כעין זה סיפר הגאון ר' יהודה רבינוביץ ז"ל תלמידו המובהק של מרן הגאון האדיר מטשעבין, רבי דב בעריש ויינפלד זצ"ל, על רבו, שבערוב ימיו השתקע בירושלים עיר הקודש", ממשיך הרב ויינר בדבריו. "פעם הוזמן הרב מטשעבין למעמד של סיום כתיבת ספר התורה שכתב יהודי שחסך מפת לחמו כדי להכניס ספר תורה לבית המדרש.
"הגאון מטשעבין אכן ברוב טובו נענה ליהודי, וביום חגו הופיע במלוא הדרו וענוותנותו לכבד את התורה והקדושה ותומכיה, את היהודי תורם הספר תורה. והנה מבחין הרב מטשעבין שמלבדו הופיע שם עוד יהודי שהיה נכבד בעיני עצמו, אך לא היה מדקדק במצוות בקלה כבחמורה בלשון המעטה, והנה הלה רואה שמכבדים בהתרגשות את הרב מטשעבין לכתוב אות בספר תורה, הרב קלט זאת בזוית עינו כהרף עין, וחשש עלה בלבו, שמא הלה ירצה לכתוב גם כן אות אחרי הרב.
"הרב מטשעבין חכך בדעתו כיצד יש לנהוג בעניין זה, כי הרי היהודי הזה כנראה פסול לכתיבת אותיות בספר תורה וחס ושלום, ועל כל פנים בוודאי שאין זה מצווה מן המובחר לתת לו לכתוב אות, ומאידך, אם ייתנו לכל האחרים ורק אותו ישאירו בצד, בוודאי תגדל בושתו מאוד, ומי התיר לנו לפגוע כך ביהודי? הרי התורה עצמה ציוותה עלינו להימנע מכך וכדי לכתוב ספר תורה נעבור על כזה איסור חמור?
"כל המחשבות הללו היו בהבזק של רגע, כהרף עין, כי לרב מטשעבין לא היה זמן רב להרהר בדבר ולחשוב, אבל הוא מצא פיתרון מהיר בסייעתא דשמיא.
"שמעו נא, פתח הרב, אני איני כותב אות בספר תורה, כיון שרבים מן הכותבים המזדמנים אינם מומחים, ויכולים בלי משים לקלקל את צורת האותיות – מה שיותיר עבודה קשה לסופר שיצטרך לתקן וסדר מחדש את האותיות, ואולי גם יפגום חלילה בהידור של ספר התורה…
"לכן הצעתי היא, כדי שנוכל גם לזכות במצווה וגם להותיר את הספר ביופיו, שכל החפץ לכתוב אות ימנה את הסופר לכתוב בשליחותו אות, ושלוחו של אדם כמותו. כך נצא בהידור רב את כל המצוות.
"ואכן כיון שהוציא הרב מפיו שאינו כותב אות בספר תורה, שוב לא כתב הרב מטשעבין אות בשום כתיבת ספר תורה כל ימי חייו, כדי שלא לשנות מדיבורו באותו מעמד".
טוב לכל ולא עם כל
"הנה כי כן גם כאשר הזולת אינו פועל בדיוק לפי ההלכה הצרופה, צריכים אנו להיזהר בכבודו, ואף להידרש לערבות הדדית בעת הצורך, אך גם בדבר זה צריך חכמה ותבונה, לגשר בין העזרה, לבין הזהירות מטשטוש התחומין וההבדלים שבין אנשי התורה, שבשיגם ואורחות חייהם כפופים לרצון ה', לבין אלו החיים חיי הפקר חלילה, ואין עול התורה והקב"ה עליהם.
"ואספר בזה מעשה נפלא ורב לקח שסיפר דודי הגה"ח רבי שמשון לרנר שליט"א, שהיה מנאמני ביתו של מרן בעל ה'אמרי חיים' מויזניץ, שפעם אחת נסע הרבי עם משמשיו בדרך בינעירונית, ולפתע צדה עינו אדם העומד בצד הדרך השוממת כמעט, לצד מכוניתו התקועה בשולי הכביש.
"הכרת פניו של האיש ענתה בו שהוא אינו שומר תורה ומצוות, אבל הרבי שמיהר מאד למחוז חפצו ושסדר יומו היה עמוס לעייפה, לא העלים עינו מצרתו של היהודי והורה לנהג שיעצור בצד הדרך כדי להושיט עזרה לאותו נהג במצוקה.
"נהגו של הרבי עצר ובמשך שעה ארוכה סייע לנהג השני לתקן את התקלה כדי שיוכל להמשיך בדרכו, ותוך כדי הדברים שוחח הרבי בחביבות רבה עם היהודי הלז, עד שסיימו והתקלה תוקנה על הצד היותר טוב.
המשיך הרבי בדרכו, והגבאי שידע עד כמה יקר זמנו של ה'אמרי חיים' וכמה הוא מחשיב כל רגע ורגע מזמנו, לא הצליח להתאפק ושאל את הרבי כיצד החליט להקדיש זמן רב כל כך לאדם רחוק מתורה ומצוות, ועוד שוחח עמו בחביבות כזאת גדולה וגלויה, והרי האיש ככל הנראה אינו שומר שבת רח"ל…
השיב לו הרבי במתק לשונו, "א ייד דארף זיין גוט צו יידער, אבער נישט גוט מיט יידער". בתרגום ללשון הקודש: יהודי צריך להיות טוב לכולם, אבל הוא לא צריך להיות טוב עם כולם. כלומר אפשר וגם צריך להיטיב עם הזולת ואפילו להיות נחמד אליו, אבל אם הוא אינו שומר תורה ומצוותיו, אם הוא אדם שדרכיו אינן ישרות, אין צורך להיות טוב איתו, כלומר לא צריכים להתחבר איתו, ואפילו אסור הדבר, ויש לשמור על הגבול הדק שבין דרך ארץ, עזרה והתנהגות אנושית, לבין חברות וידידות שמקרבת את הלבבות ועלולה להביא עימה גם נזקים רוחניים וקרירות בעבודת ה' חלילה וחלילה.
