"זה לא נס רפואי, אלא תחיית המתים"
מספר הרב אלהרר שליט"א: ילדתו בת השלוש וחצי של חברי הטוב מאשדוד שיחקה במגרש משחקים למטה בבניין, היא נתקלה באחד המתקנים בחזקה וכתוצאה מזה איבדה את הכרתה. במשך כעשרים וחמש דקות לא הגיע לה חמצן למוח, והרופאים שקיבלו אותה בבית החולים אמרו שהמצב נואש ולא נתנו לה הרבה סיכויים לחיות, מאחר שהפגיעה המוחית קשה; וגם אם אי פעם תקום – אמרו – היא תקום כאמור עם פגיעה מוחית קשה מאוד.
באתי לבקר את אבי הילדה בבית החולים ואמרתי לו: בא נלך מחר בבוקר לרבי יעקב אדלשטייין מרמת השרון. סיפרתי לו כי הרב מפורסם כגדול בתורה וצדיק שברכותיו עושות רושם בשמים.
חברי אמר לי מיד: "לא מחר! – נלך כבר היום". הסכמתי. נסענו לרמת השרון, הגענו בשעה אחת עשרה בלילה. סיפרנו לרב אדלשטיין מה שאירע והוא האזין לדברינו בצער גדול. הוא האציל את ברכתו על הילדה והתפלל להחלמתה.
לאחר מכן אזרתי אומץ וביקשתי: שהרב יאמר לנו מתי הילדה תקום בריאה ושלמה. הרב אדלשטיין הרהר, התפלל שוב, ואז אמר: "זה יקח יום או יומיים". אולם אני רציתי לקבל תאריך מדויק, לכן התעקשתי שוב ואמרתי: שהרב יאמר מתי הילדה תקום. שוב חשב הרב אדלשטיין ושקע בתפילה, ואז אמר לי: "תוך ארבעה ימים שלמים הילדה תקום בעזרת השם".
ואכן, הלא יאומן קרה. ביום חמישי, לאחר שעברו ארבעה ימים שלמים מביקורנו אצל הרב אדלשטיין, הילדה קמה בריאה ושלמה. הצוות הרפואי בבית החולים היה המום. הם אמרו שהם לא קוראים לזה 'נס רפואי' אלא 'תחיית המתים'!
"במשך 40 דקות הוא בכה יחד איתן"
הרב ד' ו' שליט"א מאברכי הכולל ברמת השרון מספר בהתרגשות:
"כל אחיותיי כמעט (ארבע במספר) היו מעוכבות שידוכים. לא שנה ולא שנתיים – המבוגרת התקרבה לגיל 40 והצעירה מעל שלושים. צער גדול ליווה אותן, כפי שכל אחד יכול לדמיין ושאף אחד לא יתנסה בצער זה, כשכל חברותיהן חובקות תינוקות רעננים ושמחים, מי שלושה ומי שבעה, והן – אחיותיי היקרות – גלמודות יושבות בבית הורי.
"זכורני", אומר הרב ד' ו', "שלא פעם ולא פעמיים עלו אחיותיי למעון קדשו של רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל והמחזה היה מפעים, כיצד הוא מקשיב לכל אחת ואחת בשיא תשומת הלב, משתתף בצערן ואף בוכה יחד איתן. כן, פשוט מזיל איתן דמעות. במשך כארבעים דקות היה יושב ובוכה איתן. לבסוף היה מברך, וברוך השם, מה שהן עצמן לא האמינו שיקרה – קרה! הן כולן נשואות היום באושר גדול".
"לא האמנו שמדובר באותו אדם"
מספר ר' שלמה דוד הי"ו: הכרתי את הרב אדלשטיין זצ"ל שנים מועטות לפני שהתרחש הסיפור שלי. אני גר בבניין מגורים עמוס לעייפה, רוב המשפחות הנן משפחות ברוכות ילדים ב"ה. כולנו רצינו לשפץ את הבניין ולהרחיב גבולנו. הדירות היו דירות של שניים וחצי חדרים, והגענו למצב שהילדים ישנו במה שנקרא 'סלון', במסדרון וכו', המצב היה דחוק מאוד.
אך מרצון למעשה הייתה הדרך עדיין לא קצרה, משום שהשכנה מעלינו, עיכבה בניין שלם מלהגשים רצון כל כך בסיסי של מגורים ראויים. השכנה הזאת לא אהבה, בלשון המעטה, את המשפחות הגדולות והדבר היה לצנינים בעיניה, היא תמיד דאגה להעיר הערות לילדים, להתלונן בפני ההורים, והגרוע מכל – היא מנעה מאיתנו להרחיב ולשפץ את הדירות שלנו, ומאחר שהדבר דרש את הסכמתה וחתימתה השיפוץ התעכב שנים רבות.
אני מודה ומתוודה שלא גדלתי על מושגים של 'ברכה מצדיקים', אבל לאחר שהכרתי את הרב זצ"ל ושמעתי עליו כל כך הרבה גדולות ונצורות, החלטתי שמה שלא יועיל בטח גם לא יזיק. כך חשבתי לי בתפיסת עולמי המוטעית דאז.
נגשתי אל רבי יעקב זצ"ל וסיפרתי לו את כל העניין. הוא השתתף במצוקתנו והצטער בשביל כל המשפחות. לאחר מכן שאל לשמי ושם אשתי וכו' ואז ברך מעומק הלב.
והלא יאומן קרה. לאחר כמה ימים כשפגשנו את הגברת המבוגרת מהקומה העליונה, היא קיבלה את פנינו בברכות חמות, מחמאות ומאור פנים, משל הייתה אדם אחר לגמרי. לא האמנו, אני אשתי והשכנים, שמדובר באותה הגברת רק בשינוי האדרת…
לאחר כמה ימים כשהשתכנענו שלא מדובר באחותה התאומה… עלינו אליה מהוססים לבקש ממנה לחתום על הסכמה לשיפוץ וההרחבה המעוכבים מזה שנים. "מה השאלה?" – אמרה, וחתמה בחפץ לב…
אין זה כי אם מברכתו של הרב זצ"ל, שינוי כל כך מהותי בזמן כל כך קצר. עבורנו ועבור כל השכנים שהכירו את הנפשות הפועלות, היה זה ממש בגדר נס!
"לך הביתה להמשיך את החיים".
ארי קציר הנו דמות ידועה בעולם התשובה. בעברו היה לוחם בסיירת מובחרת מאוד, איש יחידת הנעדרים וספורטאי מצטיין. כשרק החל להתקרב ליהדות, פגש את מורנו הרב אדלשטיין זצוק"ל.
"יום בהיר אחד" מספר ארי, "קרתה לי תאונה. בדיקות שגרתיות שנעשו לאיתור שברים ופגיעה באיברים הביאו את הרופא שלי להתקשר אלי באמצע הלילה. 'ארי', הוא אמר, 'אני מבקש שתגיע מיד למרפאה שלי'.
"הגעתי אליו והוא אמר לי שיש לו בשורה מן הקשות שהוא בישר למאן דהוא בכל הקריירה הרפואית שלו. 'ארי', הוא אמר, נמצא לך גידול בראש ונותרו לך מספר שבועות לחיות'. כך אמר, ואני לא ידעתי נפשי מרוב בלבול, סחרחורות נפלו עלי והחלטתי לגשת לרב אדלשטיין זצוק"ל.
"הרב זצ"ל שמע את הסיפור, הסתכל על המסמכים, הוא הכיר את הפרופסור ואת פרטי העניין, ואמר לי כך: "לך הביתה להמשיך את החיים".
"בלילה הוא צלצל אלי ושאל אותי אם אני רוצה לנסוע מחר לקברי צדיקים בצפון. נסענו, היינו בקבר רבי שמעון בר יוחאי והשתטחנו על הרבה קברי צדיקים נוספים. טבלנו במקווה הארי בקור איום, חזרנו הביתה בשירה, הרב, משפחתו ואני.
"למחרת הרב הפתיע אותי מאוד כשיעץ לי לעשות בדיקה נוספת. הגעתי לבית החולים ודרשתי בדיקה נוספת, אך הצוות הרפואי סרב, מכיוון שעם כל הצער הדיאגנוזה כבר ניתנה על סמך צילומים, והבדיקה יקרה מאוד.
"לא ידעתי את נפשי מרוב תסכול, והגעתי למצב שאמרתי לפקידה שאם לא יתנו לי בדיקה לא אשלוט בעצמי… היא איימה שתשלח איש אבטחה, אך אני אמרתי לה שאין הדבר מהווה איום על מי שנגזר עליו לחיות רק כמה שבועות…
"בסופו של דבר, כשהצוות ראה את נחישותי הסכימו לתת לי עוד בדיקה. כשהפרופסור בדק את הממצאים הוא לא האמין למראה עיניו ודרש בדיקה נוספת, שלישית במספר, כדי לאמת את התוצאות [וזאת, כשעד לפני מספר שעות סירבו לתת לי אפילו בדיקה שניה].
הבדיקה השלישית אישרה שוב את הנס הגדול. הפרופסור התבטא שיש כאן הרבה מעבר ל'נס רפואי'… מאותם שישה שבועות עברו כבר עשרים ואחת שנים. וברוך השם יש לי היום ילדים ונכדים הלומדים בישיבות ובתלמודי התורה הטובים ביותר.
(נלקט ונערך על ידי הרב נדב שושני שליט"א)