דודי, מרן הגאון רבי נסים קרליץ זיע"א סיפר, כי בצעירותו הלך פעם לחלות את פניו של מרן הגאון מטשעבין זצ"ל, והושיט לו את ידו לשלום וברכה. אולם הגאון מטשעבין נמנע מלהחזיר לו יד, ונימק: "היות ואינני בקו הבריאות, והרופא טוען שאני עלול להדביק את סובבי בנגיעה, ויותר יש לאדם להיזהר שלא יזיק משלא יוזק"

"כל אלמנה ויתום לא תענון" (כב כא)

 וברש"י: הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה וכו'

ככל שאדם יותר גדול בתורה, ככל שהוא יותר מרומם מהבלי הזמן ופרוש מענייני עולם הזה, כך הוא אמור להיות זהיר יותר ב'בין אדם לחברו', מהודר יותר בבחינה של "פניהם איש אל אחיו".

את שלימות המידות המופלאה הזאת ראינו אצל גדולי ישראל. כל מי שזכה להסתופף קצת בצילם של חכמי התורה, יכול היה להבחין בזהירותם הגדולה ברגשות הזולת, והיאך מקפידים שלא לגרום כל צער ועגמת נפש לשום יהודי.

מעשה מופלא מספר על מרן ה'חזון איש' זצ"ל, המורה על רגישותו הרבה והנהגתו היוצאת מן הכלל עם אישה עגומה ושבורת לב:

ביום מן הימים, בעת שהלך ה'חזון איש' את הליכתו היומית בקצה העיר לצרך בריאותו, הופיעה לקראתו אישה מרת נפש ומסרה לו דמי פדיון כדי שיתפלל בעדה. היא הושיטה לו עשרה שילנגים, מטבע חשוב באותם ימים, והוא לקחם ממנה. כשעמדה ללכת, אף הוסיף לברכה בטוב לב ובמילים מרנינות, עד שהיה ניכר שנגרמת לה קורת רוח ושמחת נפש.

התלמיד שליווה אותו בהליכתו, וידע עד כמה נזהר רבו לא להזדקק למתנות בשר ודם, השתומם על המראה. ה'חזון איש', שכנראה הרגיש בהרהוריו, הסביר לו את פישרו: "גם אני מצווה לגמול חסדים! זה החסד שיכולתי לעשות במקרה זה, לעבור על הנהגתי הקבועה כדי לגמול חסד עם נפש מישראל…".

זהירותו של הגאון הצדיק רבי דוד יונגרייז זצ"ל, ראב"ד ה'עדה החרדית', ורגישותו הרבה לכבודם של הבריות, היתה לאות ולמופת. סיפור אחד מני רבים המעידים על כך, שמעתי מדודי, הגאון רבי ישראל אהרן קופשיץ שליט"א, מראשי ישיבת 'תורה אור':

רבי דוד קבע את מקום תפילתו בבית הכנסת שבשכונת בתי אונגרין בירושלים. לאחר התפילה היו המתפללים עוברים על פניו של רבי דוד, כדי לאחל לו 'א גוטע'ן שבת'.

שבת אחת, לאחר שסיימו כל המתפללים לעבור על פניו, צעד רבי דוד בצעדים זריזים אל מחוץ לבית הכנסת, התקדם אל עבר אחד הבתים בפאתי השכונה, ונקש בעדינות על הדלת. בני המשפחה שפתחו, נדהמו לגלות את רב בית הכנסת, ראב"ד ירושלים, עומד בפתח ביתם.

רבי דוד הסביר בענווה ובפשטות: "הנה כעת עברו המתפללים לאחל לי 'א גוטע'ן שבת', אחד הילדים בשכונה, כמדומה שהוא בן משפחתכם, עבר גם הוא, אך בדיוק באותו רגע עיכבני אחד המתפללים בשאלה הלכתית, ומחמת כן לא השבתי לו כהוגן על איחוליו, באתי, אפוא, לכאן כדי להשיב לו 'א גוטע'ן שבת'…".

סיפור נוסף, מפעים במיוחד, על רבי דוד יונגרייז, המלמד על זהירותו ושלמותו בענייני בין אדם לחברו, שמעתי מהרה"ג רבי יצחק דוד ברנשטיין שליט"א, מיקירי ירושלים, שהיה נוכח שם בשעת מעשה והותיר בו רושם בלתי נשכח:

ביום מן הימים, כאשר חזר הרב ברנשטיין מתפילת שחרית לאחר הנץ החמה, ראה את הרב יונגרייז לעת זקנותו בשנותיו המאחרות, יוצא מבית הכנסת בו התפלל, ולאחר צעדים ספורים מתכופף ומביט הבטה חודרת על ריצפת המדרכה. היה נראה כי אבד לו משהו והוא מנסה לאתרו.

נחרד הרב ברנשטיין והציע להרב יונגרייז ביראת הכבוד: "זקן אתם ואינו לפי כבודכם, אולי אני אתכופף עבורכם לחפש מה שאבד לכם", וכך הפציר בו שוב ושוב שיואיל לומר לו מה הוא מחפש, כדי שיוכל לסייע לו בחיפושיו. אך לשווא, רבי דוד הניף את ידו בביטול: "במילא לא תעזרו לי בחיפושים…".

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות נענה הרב יונגרייז: "אם אכן תבטיח לי שתסייע לי, אגלה לך מה ארע כאן". כשהבטיח בלי נדר לסייע בחפושים, סיפר לו הרב יונגרייז כך:

"בדרכי לבית הכנסת נתקלתי באבן, ותוך כדי הליכה הזזתי אותה מעט ברגלי לכוון אחר. כעבור רגע התעוררתי לחשוב, כי היות והזזתי את האבן ממקומה, יתכן וזכיתי בה, כדין בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, (ראה סוגיא ערוכה במסכת בבא קמא ו, א אודות זה). וכעת, חוששני כי אם חלילה יתקל בה מישהו ויוזק על ידה, אני אהיה חייב בנזקיה מדין בור. לכך אני טורח כעת לחפש כאן את האבן ולהזיזה לצד הדרך, שלא אהיה חלילה בכלל מניח תקלה ברשות הרבים…".

ואכן, לאחר דקות ארכות של חיפושים נמצאה האבן…

אמר לי איש שיחי: "בתחילה הייתי סבור שהאבן המדוברת שנתקל בה הרב יונגרייז, היא אבן משמעותית שבכוחה להזיק, אך האבן היתה כה קטנה עד שבקושי ניכרה לעין, ובודאי שסיכוייה להזיק היו מעטים ביותר. אולם אף על פי כן ברוב זהירותו הרבה בענייני בין אדם לחברו חשש רבי דוד גם ממנה".

כעין זה, שמעתי מדודי, הגאון רבי ישראל אהרן קופשיץ שליט"א, מראשי ישיבת 'תורה אור', שזכה פעם להתלוות אל מרן ה'חזון איש' זצ"ל לטיולו היומי. באמצע הדרך היתה מונחת על הארץ קליפת בננה. אחד מן המלווים הזיזה ברגלו הצידה כדי שה'חזון איש' לא ייתקל בה.

אולם ה'חזון-איש' שהבחין בזה, הורה לו להרים את הקליפה ולזרוק אותה בפח האשפה הסמוך. הוא נימק שמאחר והזיזה ברגלו יתכן וזכה בה, וכעת הרי היא שלו, וכאשר מאוחר יותר יתקל בה מישהו, יתחייב בנזקיה מדין 'בור'.

שמעתי ממגיד המישרים, הגאון הצדיק רבי יצחק קולדצקי שליט"א, חתנו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, כי פעם נכח יחד עם סבו מרן ה'סטייפלער' זצ"ל כאשר הגיע לבקור נימוסין בבית אחד הנכדים.

בעת הביקור ישב שם אדם זר שלא מבני המשפחה, והסטייפלער, שלא כדרכו, שתק כל הביקור מבלי לדבר אף לא מילה אחת של דברי תורה. מאוחר יותר הסביר, כי חשש שהאדם הזר שישב שם אינו תלמיד חכם, לכן לא רצה לדבר בפניו דברי תורה שלא לביישו. "הוא יחוש שכולם יודעים ללמוד חוץ ממנו".

מעשה זה נורא הוא למתבונן בו! הרי ידוע ומפורסם לכל, עד כמה כל רגע היה מחושב ומנוצל אצלו עד קצה היכולת ממש, לשקידת התורה ועבודת השם, ואילו כאן העדיף לשתוק במשך כל עת הביקור, ובלבד שלא תהיה חלילה חלישות הדעת, או יחוש מאן דהוא פגוע מכך שאינו מבין על מה מדברים.

כמה רגישות לזולת מונחת כאן!

דודי, מרן הגאב"ד הגאון רבי נסים קרליץ זיע"א סיפר, כי בצעירותו הלך פעם לחלות את פניו של מרן שר התורה, הגאון רבי דוב בעריש וידנפלד מטשעבין זצ"ל, והושיט לו את ידו לשלום וברכה. אולם הגאון מטשעבין נמנע מלהחזיר לו יד, ורק הנהן בראשו…

ומיד נימק: "אמנם אני רוצה להשיב לכם יד, אך היות ואינני בקו הבריאות, והרופא טוען שאני עלול להדביק את סובבי בנגיעה, אני מוכרח להודיע על כך מראש, כי יותר יש לאדם להיזהר בעצמו שלא יזיק משלא יוזק".

רבי נסים התפעל עד מאד מתשובתו של הגאון מטשעבין, וציין לשבח את מידת הנקיות וההגינות שישנה בהנהגה זו!

מפליא להיווכח כמה נאות דרכיהם וכמה מתוקנים מעשיהם של צדיקים!

קומתו התורנית של התלמיד חכם ושלמותו בתיקון המידות, משתלבים זה בזה וכרוכים זה בזה. כדי לבוא לשלימות בתורה מוכרחים להיות יפי מידות, וזהירים קלה כבחמורה בכבוד הזולת.

כן הוא להיפך, כדי להיות שלמים במידות טובות, מוכרח התלמיד חכם לגזור את כל חינוכו האנושי מדיני וחוקי התורה הקדושה, שהיא זו שתעצב את אישיותו ותרסן את הנהגתו.

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')