יעקב א. לוסטיגמן
"והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני"
בפרשתנו למדנו, שהתורה מייחסת חשיבות גדולה במיוחד לתפילה הבאה מעמקי הלב, ולא זו בלבד, אלא שהתורה מזהירה אותנו שלא ללחוץ אדם, כי אם הוא יהיה במצב של לחץ גדול, הוא יצעק אל ה', והזעקה שלו בוודאי תישמע לפני כסא הכבוד, מפני שהיא יוצאת מעמקי הלב.
את העניין הזה אנחנו מוצאים בשתי פרשיות סמוכות, גם אחרי "כל אלמנה ויתום לא תענון" – אנחנו מוצאים שכתוב: "כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני", ומיד לאחר מכן כתוב גם בפרשת: "אם כסף תלוה את עמי" – שאם תחבול את שמלתו – "עד בוא השמש תשיבנו לו" – כי "במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".
לכאורה זה דבר תימה: מילא היתום והאלמנה – המענה אותם הרי הוא מעוול עוולה וראוי לו שייענש ל"ע, על כן אנחנו מבינים למה הקב"ה אומר: "שמע אשמע צעקתו". אבל במי שמלווה כסף ליהודי ולוקח משכון, וכי איזה פסול יש במעשיו? הרי הוא בסך הכל רוצה להבטיח את כספו שלא יאבד ממנו!
לו היתה התורה מצווה אותנו להחזיר לו את המשכון כל ערב, כי נצטווינו: "ועשית הישר והטוב", ויש בזה מעין פעולה של 'לפנים משורת הדין', ניחא.
אבל מאיזה כח יש ללווה שלא החזיר את ההלוואה, זכות לצעוק אל ה' כנגד המלווה שגמל עמו חסד, והקב"ה עוד מעיד על עצמו בתורה בקדושה, שהוא גם ישמע את אותה הצעקה הלא צודקת, לכאורה?
את השאלה הזאת אנחנו יכולים לתרץ, על פי מעשה ששמעתי מפיו של אבי מורי, הרה"ח רבי ישעיה לוסטיגמן שליט"א, מחנך ותיק ועוסק בצרכי ציבור באמונה זה עשרות בשנים, יאריך ה' ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.
הגנרל אלנבי והשבויים הטורקיים
"בשנות ילדותי שמעתי מזקני ירושלים", מספר אבי מורי, "שהיו מספרים על הגנרל אלנבי, ששחרר את ירושלים מידי הטורקים, מעשה שמצביע על תחכום רב, וממנו אפשר ללמוד רבות לעבודת ה'".
"הגנרל אדמונד אלנבי היה מצביא דגול, אבל נכשל באחד הקרבות החשובים של מלחמת העולם הראשונה באירופה, ולכן נשלח לחזית מרוחקת, החזית המצרית.
"בהגיעו למזרח התיכון הוא פגש אויב מסוג חדש. לוחמים טורקיים וערביים עזי נפש, שנאבקים עד טיפת הדם האחרונה שלהם. לא היו אלו אירופאים קרים ומחושבים, אלא ערבים צמאי דם, שנלחמו בחירוף נפש, ונראה היה כאילו אינם חוששים בכלל מפני המוות.
"אחרי שניים או שלושה קרבות נקודתיים שבהם ראה במה מדובר, הבין אלנבי אל נכון שכדי להביס את הטורקים, עליו להבין בראש ובראשונה את המניעים שלהם. הוא רצה לדעת על מה מבוססת המוטיבציה שמדרבנת אותם להילחם בצורה שכזאת, וחשב שאולי אם יצליח לפצח את התעלומה הזאת, הוא יוכל לגבור עליהם בשדה הקרב.
"לאחר מחשבה מעמיקה בעניין, הוא פנה למפקדים ששירתו תחתיו, ודרש שיביאו לו שני שבויים טורקיים שנשבו בידי כוחותיו, כדי שהוא יוכל לחקור אותם.
"כשהגיעו השבויים המופחדים והמבוהלים, הושיב אותם אלנבי בכיסאות מכובדים, נתן להם יחס מכבד ומעריך, השקה אותם והאכיל אותם, אבל הציב על ידם כמה וכמה חיילים עם כלי נשק שלופים, כדי לוודא שהשניים לא ינסו לפגוע בו.
"לאחר שנרגעו ושבה אליהם רוחם, התחיל לשאול אותם שאלות שונות, בניסיון להבין מה הוא המניע שגורם להם להילחם כך.
"תחילה בדק, אולי מדובר בנאמנות מוחלטת לסולטן הטורקי, והיא זאת שגורמת להם להתנהג כך? אבל לא, התברר לו שהם דווקא לא מחבבים את הסולטן יתר על המידה…
"אולי זאת נאמנות עיוורת למולדת ולעם הטורקי? גם לא! הם בכלל לא מבינים גם כיצד השליטה במצרים או בארץ ישראל עוזרת לעם הטורקי המתגורר באיזמיר או באיסטנבול.
"ניסה אלנבי להבין, אולי זאת נאמנות למפקדים בצבא? אולי התנאים בצבא מאוד טובים? אולי הם עברו אימונים מפרכים שהכינו אותם לשם כך בצורה יוצאת דופן? אבל כל התשובות לא הצביעו על הסבר ברור לסיבה שבגינה הם נאבקים בחירוף נפש.
"'תגידו, אני לא מבין אתכם!', שאג אלנבי בחוסר סבלנות, לאחר שכל ניסיונותיו עלו בתוהו… 'אם אתם לא אוהבים את הסולטן, אם אתם לא אוהבים את טורקיה, אם אתם לא מקבלים יחס מיוחד ולא נאמנים למפקדים שלכם בצבא, אז למה אתם נלחמים בחירוף נפש? מה… אתם לא מפחדים למות? איך זה שאתם נכנסים כך לקרב עם 'אש בעיניים' ומוכנים לעשות הכל כדי לנצח???'.
"השבויים הטורקים תלו באלנבי מבט משתאה, וחשבו שנטרפה עליו דעתו… 'מה זאת אומרת למה אנחנו נלחמים?', הם השיבו בחוסר הבנה. 'הרי אם אני לא אהרוג אותך, אתה תהרוג אותי. מה אתה רוצה שנעשה? שנשב בצד ונחכה עד שאתם תבואו ותהרגו אותנו? לפחות אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. זה לא שאנחנו מתלהבים להילחם, אנחנו פשוט מאוד רוצים לחיות! אנחנו לא רוצים למות, זה הכל, מה אתה לא מבין?'…
"הגנרל הבריטי הרהר מעט, ואז שאל אותם: 'אבל למה אתם לא נכנעים? אם חייל טורקי רואה שעומדים מולו שלושה או ארבעה חיילים בריטים, ומכוונים לעברו את נשקם – הנח את הנשק שלך, הרם ידיים לאות כניעה וייקחו אותך בשבי, לא תמות ולא יאונה לך כל רע… למה החייל הטורקי ממשיך להילחם בכזה מקרה, למרות הכל, ולמרות שברור לו במאת האחוזים שאין לו סיכוי להתגבר לבדו על ארבעה חיילים בריטיים?'…
"עכשיו השבויים הטורקים כבר היו בטוחים בביטחון מלא, שאכן צדק חששם הראשון: נסתרה בינתו של הגנרל הבריטי, ובוודאי אינו אדם חכם כמו שמספרים אודותיו.
"'ליפול בשבי? הרי אתם תהרגו אותנו!', הם אמרו בזעזוע… 'מה אתה חושב? שאנחנו לא יודעים שעוד מעט יוציאו אותנו מהחדר שלך ויירו בנו למוות? הרי אין לכם מה לעשות איתנו, אתם שונאים אותנו, השארת אותנו בחיים כדי לשאול אותנו כמה שאלות, אבל אחרי זה אנחנו נמות! אם היתה לנו אפשרות להילחם עכשיו נגד כל החיילים הבריטיים ביחד – היינו נלחמים, כי ממילא אנו עתידים למות בעוד דקות אחדות!'…
"שני השבויים הוצאו מהחדר. החקירה הסתיימה. הם הוחזרו לתא המעצר בו הוחזקו קודם לכן, והגנרל אלנבי נשאר לשבת בחדרו, כשהוא שקוע בהרהורים, בניסיון להבין ולנתח את מה ששמעו אוזניו, ובהתאם לכך לנסות ולתכנן את צעדיו.
"אחרי ימים אחדים של מחשבה, הודיע אלנבי למפקדי החטיבות השונות, שכל אחד ואחד מהם חייב להגיש לו בתוך כך וכך ימים, כמה עשרות שבויים טורקיים. הוא רוצה שבויים חיים שאינם פצועים בפצעים קשים.
"מכלאה גדולה הוקמה במחנה, ובתוך ימים אחדים היא התמלאה במאות שבויים, עד שכבר היו בה כאלף שבויים טורקיים שנתפסו בעמל רב, וכדי לתפוס אותם שילמו כמה אלפי חיילים בריטיים בחייהם, כשנהרגו בקרבות.
"הגנרל הבריטי הורה לחלק לשבויים קש ותבן, כדי שיוכלו לישון עליו בלילה ולהתכסות בו מפני הצינה. הוא דאג שלא יחסרו להם מים לשתיה, וגם לחם ניתן להם בשפע. מדי פעם אף חולק להם תבשיל מהביל, והשומרים הבריטיים קיבלו הוראה להתייחס לשבויים הטורקיים באופן מכבד, לדאוג לכל צרכיהם, לשלוח רופא לכל שבוי הסובל מפציעה או ממחלה כלשהי, ולוודא שהשבויים נחים היטב ונהנים מכל רגע בשבי…
"כך נמשך הדבר במשך חודשיים, כשלכל אורך התקופה, נמשכים הקרבות ומתנהלים בעצלתיים, כל צד מחזיק בעמדות שלו ואין תזוזה לשום כיוון. חיילים ממשיכים להיהרג בקרבות, אבל אלנבי שומר על קור רוח, הוא מסתכל על התמונה הגדולה, ופחות מתעניין במה שקורה עכשיו.
"כעבור חודשיים תמימים, שבהם זכו השבויים הטורקיים לפינוק של ממש, במונחים צבאיים של אותה העת, הורה אלנבי לשחרר אותם לחופשי…
"הקצינים ששירתו תחתיו נדהמו מהוראתו. 'לשחרר אותם?', הם שאלו בתימהון, 'מה פתאום? שכחת כמה חיילים הקרבנו במערכה רק כדי לתפוס את השבויים הללו? מלכתחילה לא הבנו למה אתה צריך כל כך הרבה שבויים, ועכשיו אנחנו מתפלאים עוד יותר! לשם מה אתה רוצה לשחרר אותם ללא שום תמורה? נהוג לעשות עסקה לחילופי שבויים בכזה מקרה, לא משחררים שבויים סתם כך בלי לקבל שום דבר כנגדם'.
"אבל הגנרל הבריטי לא נרתע. הוא הבהיר כי מדובר בפקודה מוחלטת וסופית, והם כפקודיו חייבים לבצע אותה".
מתקפה משולבת וכיבוש מהיר
"השבויים הטורקים יצאו אל החופש", ממשיך אבי מורי שליט"א את הסיפור ההיסטורי, "הם חזרו כל אחד לבסיסו, כדי להילחם למחרת שוב בבריטים, שרק הרגע שחררו אותם מרצונם החופשי, בלי שמישהו ביקש זאת מהם…
"במקביל הורה אלנבי לפקודיו להכין מכלאות ענק, שבהם יוכלו לכלוא רבבות שבויים. הם כבר כמעט התקוממו נגד הדרישה המוזרה, אבל הבינו שאין להם ברירה, וכמו כל חייל גם הם מחויבים לשמוע למפקד שלהם ולמלא אחר פקודותיו.
"עברו שבועיים נוספים, והפעם הורה אלנבי לצאת למתקפה כוללת ומתוכננת היטב. הוא הורה לחלק מהיחידות לאגף את הטורקים מימין, והיחידות האחרות יעשו זאת משמאל. הוא שילח את חיל הפרשים ואחריו את חיל הרגלים, העמיד גדוד של קשתים וגדוד של רובאים, ובעודו מנצח על המלאכה ומוודא שכל הגדודים מוכנים לשביעות רצונו, שרק במשרוקית לאות כי הגיע הזמן ואפשר לצאת לקרב.
"החיילים הבריטיים נתקלו בתחילה בהתנגדות טורקית עזה. הטורקים נחלמו היטב, כפי שעשו עד כה, אבל ככל שהלך הקרב והתחמם, הבחינו הבריטים כי משהו השתנה בהלך הרוח של הטורקים.
"אותם חיילים עזי נפש, שעד לא מזמן היו מוכנים למות בשדה הקרב, ובלבד שלא להיכנע, התנהגו עכשיו אחרת. הפעם הם לא נאבקו בכזאת עוצמה. כל חייל עשה את החשבון הפרטי שלו, וכשראה שהוא נקלע למצב של סכנה יתירה, הוא פשוט הניח את נשקו על הקרקע והרים את ידיו לאות כניעה.
"בסופו של אותו קרב, הושגה הכרעה. הטורקים הובסו ונסוגו, ומאז הצליח אלנבי להתגבר עליהם ללא כל קושי, עד כדי כך שכשהגיע להילחם על ירושלים – הוא כבר לא היה צריך להילחם בכלל. הטורקים נסו על נפשם ונמלטו מהעיר כל עוד רוחם בם, כשהם משאירים את שעריה פתוחים לרווחה לקראת המצביא הטורקי הדגול.
"באיחור ניכר הבינו המפקדים ששירתו תחת אלנבי, את האסטרטגיה שהובילה אותו לניצחון. הוא הבין שהטורקים נלחמים רק בגלל הפחד האדיר שלהם מפני האנגלים. הם חשבו שהבריטים מתנהגים כמו הטורקים עצמם, ושכל שבוי הנופל בידיה של בריטניה הגדולה, אחת דתו להמית במוות אכזרי.
"כשהמצביא הבריטי שחרר אלף שבויים שזכו ליחס נפלא בשבי, הם התפזרו בכל היחידות הצבאיות, כל אחד מהם הפך ללא ידיעתו לתעמולן בשירות הצבא הבריטי. חבריו שאלו אותו איך היה בשבי הבריטי, והוא השיב שהוא נהנה מכל רגע.
"במקום שיעירו אותו בבוקר השכם, ויעמידו אותו במסדר בעל כרחו, ולאחר מכן ישלחו אותו לאימונים מפרכים, או גרוע מכך לשדה הקרב – הבריטים נתנו לו לאכול, לשתות, לשחק שש-בש, לפטפט ולנוח כאוות נפשו… 'אם הייתי יכול', סיפר כל חייל כזה לחבריו הטורקים, 'הייתי נשאר בשבי הבריטי כמה שבועות נוספים!'.
"המסר הזה חלחל פנימה בליבותיהם של החיילים הטורקים, הם איבדו את המוטיבציה העיקרית שלהם להילחם. הם לא נלחמו בגלל נאמנות או אהבה לארצם ולמולדתם, הם נלחמו בגלל החשש לחייהם. ברגע שהחשש הזה הוסר – כל המוטיבציה שלהם נעלמה כלא היתה".
הזעקה האחרונה שבוקעת רקיעים
את הסיפור הזה היה אבי מורי מספר לי לפרקים, כדי ללמדני בינה ולאלפני דעת, אודות הנקודות הרבות שאפשר להסיק ממנו, ולקחת לחיי היומיום ולעבודת ה':
אפשר ללמוד מהסיפור הזה, שכשאנו רוצים להתגבר על יריב כלשהו – אנחנו צריכים ללמוד מה הגורם המניע אותו, על מה מבוססת המוטיבציה שלו, ולנסות לפתור את הבעיה מהשורש.
מעשה זה גם מלמד אותנו, שכשאדם נמצא במצוקה ומרגיש שחייו תלויים לו מנגד, הוא מסוגל לעשות כל מעשה כדי להציל את עצמו, וכל עוד נותרה בו תקווה קטנטנה – הוא לא יניח את חרבו מידו וימשיך להילחם בכל כוחו, עד טיפת דמו האחרונה.
אפשר ללמוד ממנו גם את הצורך לסמוך על המפקד, על האיש שנמצא מלמעלה, ורואה את מה שאנחנו – האנשים הקטנים – לא רואים. אם המפקד הגדול והדגול הורה לנהוג כך, צריכים חייליו להבין שיש לו סיבה טובה לעשות זאת, ועליהם מוטלת החובה לציית לו בעיניים עצומות. רק כך הצליחו עמים לנצח במלחמות.
יש עוד מסקנות רבות מאוד שאפשר להסיק מסיפורו של אלנבי, אבל איך באמת מתרץ סיפור זה את השאלה שבה פתחנו את המאמר? כיצד הוא מסביר לנו מדוע ישמע ה' את צעקתו של הלווה שאין לו שמלה לשכב בה לאחר בוא השמש?
התשובה טמונה, כמובן, בגודל כוחה של תפילה המגיעה מעמקי הלב. כשהתפילה היא תפילה של אדם שנמצא במצוקה נוראה, כשהוא חסר אונים, הוא מרגיש שדוחקים אותו אל הקיר, לא נותנים לו אפילו אפשרות לישון כראוי בלילה, לוקחים את האוויר לנשימה – הוא עלול לשאת תפילה: "והיה כי יצעק אלי".
כשאדם במצב כזה, שהוא מרגיש שאין לו ברירה, מתגלים אצלו כוחות אדירים, ובכוחו להתגבר על הקושי, לפעמים רק בגלל שהוא הגיע ללחץ אדיר שכזה. כשאדם נושא תפילה מתוך מצב כזה של לחץ עצום, כשמצמידים אותו לפינה ומשאירים אותו בלי כלום – אין לו שום תקווה אחרת לבד מהתפילה. תפילה כזאת, שהיא התקווה האחרונה של האדם, הרי היא תפילה אדירה, עוצמתית, היא יוצאת מעמקי העמקים של תחתית הלב, וממנה עולה ובוקעת את כל המחיצות, פורצת את כל השערים, וחותרת לעצמה חתירה מתחת לכסא הכבוד.
"והיה כי יצעק אלי" – כשאדם זועק אל הקב"ה מכזה מקום נמוך, בכזאת הרגשת שפלות, מתוך כזאת תחושה של חוסר אונים, כשאדם נותן כזאת שאגה אדירה, הקב"ה מבטיח לנו: "ושמעתי! כי חנון אני!". אפילו אם הוא לא צודק! כי "אלוקים יבקש את נרדף".
ואם כה חזקה היא תפילה מהלב, אפילו שהיא נישאת שלא בצדק, הרי מידה טובה מרובה… כמה גדול כוחה של תפילה שבאה בדרישה צודקת! עד כמה גדול כוחה של תפילת אב או אם על בניהם, שיצליחו בתורה וביראת שמים! איזו השפעה עצומה יכולה להיות לתפילה שתגיע עד כסא הכבוד בתחינה לרפא ילד חולה ל"ע ממחלתו! ואם את המתים יכול הקב"ה להחיות, הלא את החיים אשר עודם עמנו עלי אדמות – בוודאי יכולים אנו להציל בכוחה של תפילה אמיתית אחת, הנשאגת מעמקי הלב ופורצת לה דרך עד כסא הכבוד.
