"כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם" (כא, ב)
אסיר תודה
שופט בית המשפט העליון דב לוין, בביקורו במוסדות 'מגדל אור' לפני למעלה מעשור, ביקש להחכים בכל הקשור לניכור ולמרחק שבין הציבור החרדי לבית המשפט. "למה נמנע הציבור התורני, מלהביא את סכסוכיו בפני בית המשפט במדינה היהודית ששופטיו יהודים?", שאל אותי אז.
השיבותיו בעדינות כי אנו, בני ישראל, זכינו שבנו בחר ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו. התורה שקיבלנו במעמד הר סיני נצחית היא, ונותנת חיים לעושיה, ואינה דומה תורת חיים לכל חוקי המדינה ואורחותיה.
"בכל זאת", התריס בפניי השופט, "את חוקי התורה אני לא תמיד מצליח להבין. איך זה שאדם שגנב מרעהו, נמכר ונעשה לעבד למשך שש שנים? בעיניי", כך השופט, "זו דוגמה לעונש מוגזם שמטילים על אדם".
עניתי לו: "שופט נכבד, נגעת בנקודה רגישה, ואשיב לך עליה מניסיוני. עשרות בשנים אני עוסק בשיקום אסירים בבתי הסוהר בישראל. זכורני: לפני ארבעים שנה, כשהתחלתי את הפעילות שלי, ראיתי את האווירה הקשה שבין הסוהרים לאסירים.
"ראיתי את היחס המנוכר שקיבל האסיר, והבנתי את חוקי התורה. חז"ל מלמדים אותנו (קידושין כ, א) 'כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו'. לומדים זאת מהכתוב 'כי טוב לו עמך' – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר. תוספות שם מביאים מהירושלמי, שאם אין לו אלא כרית אחת, ייתן אותה לעבד. הלוא מדובר בגנב שנמכר בגניבתו, כי אין לו מה לשלם. ומדוע זה חלה חובה לתת לו את הכרית? הוא יישן על המיטה – ובעל הבית על הרצפה?!
"התורה מלמדת אותנו את העומק שבדבר. איך נולד גנב? אין זאת אלא מפני שהגיע מבית של עניות ודוחק, שפלות ודלות. כתוצאה מכך לא קיבל חינוך ראוי, והתנהגותו בהתאם. אומרת התורה: מכור אותו לעבד שש שנים, כבד אותו, תן לו את הכרית שלך ומיטב המאכלים. או אז הוא יראה לנגד עיניו התנהגות ראויה, יחקה אותה ויאמץ אותה אל לבו.
"לא זו אף זו. גם לאחר שהוא עוזב את בית אדוניו – חלה עליך מצוות הענקה, הענק תעניק לו (דברים טו, יד), על מנת לבסס לו את החיים ולאפשר לו לפתוח דף חדש.
"לעומת זאת, בית המשפט הישראלי אכן שופט אותו לתקופת מעצר בת פחות משש שנים, אבל הדבר משפיע עליו בצורה שלילית. הוא נפגש שם עם אנשים מפוקפקים ולומד מהם שיטות מתוחכמות. הוא יוצא בלי פרנסה, ולרוב גם חוזר לסורו. המציאות הנהירה לי היטב מוכיחה היום, כי יותר מ-80% מהאסירים חוזרים לבית הסוהר!"…
***
הוא הנהן בראשו כשומע לדבריי, הגם שלא בהכרח הסכים עמם. הוספתי וסיפרתי לו סיפור מופלא מאת אבי מורי ראש הישיבה, רבי ישראל גרוסמן זצ"ל.
"אמי ע"ה היתה הולכת בכל שבוע לשוק במאה שערים, ועורכת קניות לכבוד שבת. שבוע אחד, בעודה נושאת את הסלים הכבדים בדרך לביתנו, הופיע מולה בחור צעיר והציע לה עזרה. אמי שמחה והסכימה. כעבור שבוע שוב ניגש הבחור והציע את עזרתו. אמי הופתעה מנדיבות לבו, הפקידה בידיו את הסלים הכבדים והתעניינה בזהותו. התברר כי הוא לומד בישיבה באזור.
"כששבה אמי הביתה, הבחינה כי חסר לה שטר של מאה ש"ח בארנקה. היא קישרה מיד ואמרה לאבי כי בדעתה לפנות לישיבה, שם לומד הבחור, ו'לטפל' בו. אבי הניא אותה ואמר לה: 'חס וחלילה! אני רוצה לשוחח עם הבחור'.
"הבחור הופיע בביתנו, ואבי התעניין בו ובמצבו. הוא התייפח בבכי מר וסיפר לאבא, כי הוריו מתגוררים באחת מערי הפיתוח, והבית שבו הוא גדל הרוס לגמרי. כיום הוא מתגורר במאה שערים, אצל אדם שאין לו במה להאכילו, ומרוב רעב עשה מה שעשה.
"אבא הניח יד מרגיעה ומלטפת על הבחור ואמר לו: 'מהיום, זה הבית שלך! כאן תאכל, כאן תישן!'. הבחור, שעד לרגע זה היה מלסטם את הבריות, הפך לבן-בית בביתנו, אוכל מפתנו וסועד על שולחננו. זו היתה התרופה הטובה ביותר לחוליו, לשלבו בסביבה בריאה, לכבדו ולהעניק לו חום ואהבה שהיו כה חסרים לו.
"לא נרגע אבא זצ"ל עד שמצא עבורו שידוך הגון, וראה אותו עומד תחת החופה. זהו 'עמו במאכל עמו במשתה' שאמרו חכמינו", הוספתי לשופט הנדהם.
***
במסגרת הסיור בקמפוס נכנסנו ל'כולל'. זה המקום שבו לומדים אנשים שהיו אסירים שנים רבות, וב"ה חזרו בתשובה והפכו לתלמידי חכמים.
בכניסתנו עמד אחד האברכים, ומסר שיעור בפני הלומדים. הוא ישב בכלא יותר מ-11 שנים. בראותו אותנו פסק האברך מלימודו ואמר: "כבוד השופט, יישר כוח!". "על מה?", תמה השופט. "תודה רבה ששלחת אותי לבית הסוהר. שם נפגשתי עם מלאכי השיקום, והודות לתוכניתם אני כאן בדרך התורה".
היה זה אחד מחניכיו של רבי חיים גולומבק, ראש הכולל במגדל העמק, שבתקופה ההיא מסר את נפשו יותר מחמש שנים עבור תכנית השיקום. הוא, עם אחי רבי בנציון שליט"א, עשו מהפן גדול בבתי הסוהר.
נרגש כולו הסמיק השופט והפטיר: "זו הפעם הראשונה שמישהו מודה לי על שהענשתי אותו". ביוצאו מהביקור הפטיר לי בלחישה: "התוודעתי היום לכך שמשפט התורה הוא משפט האמת!".
"רק שבתו יתן ורפא ירפא" ( כא, יט)
טוב שברופאים
שביתת הרופאים השנייה והגדולה בתולדותיה בישראל, התקיימה בשנת תשמ"ג, ונמשכה על פני 117 ימים. במהלך השביתה נטשו רופאים את בתי החולים ואף שלחו מכתבי התפטרות.
בהמשך המאבק, לאחר כשלון משא ומתן ושביתות אזהרה שהתארכו, הפעילו חלק מהרופאים נשק נוסף – שביתת רעב. המחאה החלה על ידי קבוצת רופאים בבית החולים 'סורוקה', ובמהירות התפשטה לבתי חולים אחרים ברחבי הארץ. ובתקשורת תועדו רופאים שאושפזו בעקבות חולשה לאחר שלא אכלו, וחוברו לעירוי נוזלים.
בימים טרופים אלו, התארגנו הרופאים במחוז הצפון לשבות בבית החולים 'העמק' שבעפולה. כשעתיים לפני כניסת השבת החלטתי לשהות עמם. עם הקפוטה והשטריימל נכנסתי לבית החולים 'העמק', והאווירה השתנתה מיד מקצה לקצה. במקום מריבות, ויכוחים ודיונים אינסופיים מה יהיה ואיך יהיה, קיבלו כולם את פני השבת בהתרגשות ודמעות.
חיש מהר ארגנתי קבלת שבת ציבורית, ואת סעודת ליל השבת פתחנו בשירת "שלום עליכם". מאות הנמצאים במקום שרו ומחאו כפיים. משפחות השובתים המורחבות, שהגיעו בהמוניהן להשתתף בהפגנה, פגשו במקום זאת בשבת עילאית שלא מעלמא הדין.
***
לאחר קידוש וחלוקת מיץ ענבים לרופאים השובתים, בעודם מחשבים אם מותר להם בהתאם לדרישות השביתה, לשתות מיץ ענבים וכמה קלוריות זה מכיל – פתחתי ואמרתי להם בנועם ובחדווה:
"הכתוב אומר בפרשתנו, פרשת משפטים: 'ורפוא ירפא' דורשים חז"ל: 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. נשאלת השאלה, אם אכן ניתנה רשות לרופא לרפאות, למה זה אמרו חז"ל במסכת קידושין (פב, א): 'טוב שברופאים לגיהינום'?!
"ובכלל, יש להתפלא, מדוע מתבטאים חז"ל בצורה כה חמורה, על רופאים שמתמסרים להציל חיים? והלוא ידועה האמרה (סנהדרין לז, א): 'כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'. הרי הם מצילים מאות ואלפים, ולמה זה דינם לגיהינום?
"גם מצינו כמה מחכמי התלמוד שעסקו ברפואה, רבי אמי, רבי ישמעאל, רבי חנינא בן-דוסא, רבי עקיבא, רבי חנינא בן-חמא ועוד. האם ניתן להתבטא עליהם, שחלילה הם יורשים גהינום?
"מרא דארעא דישראל, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, היה אומר: 'רופא טוב, נאמן ומסור, צריך להיות מוכן לוותר על עולם הבא שלו כדי להציל חולה. טוב ברופאים הוא מי שמוכן ללכת לגהינום ובלבד להציל את הזולת'".
סיפרתי להם כי בירושלים התגורר ד"ר וולך הידוע, מנהל בית החולים 'שערי צדק', והיה ביחסים טובים עם הרב זוננפלד. פעם אמר לו הרב בחיוך: "בגן עדן כולם מושלמים ולא צריך שום רופא, ואילו לגהינום באות הנשמות השבורות, בלי יד ובלי רגל, ולשם צריך לשלוח את הרופאים שיטפלו בהם…".
הוספתי שאמי ע"ה אושפזה פעם ב'שערי צדק', וד"ר וולך שאל אותה, בתור נערה חרדית, איך היא מסבירה את דברי חז"ל הללו. בפקחותה הרבה ענתה אמא, כי בתפילת שמונה-עשרה יש ברכת "רפאנו ה' ונרפא". בברכה זו אנו מודים כי בורא העולם הוא רופא כל בשר, וזו הכוונה "טוב שברופאים"- מי שמאמין רק בטו"ב (17) ברכות של תפילת שמונה-עשרה, ואינו מאמין בברכת "רפאנו", דהיינו שאינו סומך על בורא העולם שישלח לו רפואה, אלא מאמין ברופא וברפואה עצמה – יורש גהינום.
אמרתי לרופאים השובתים: "כולם יודעים להעריך את מסירותכם ועבודתכם הנאמנה, ואם כדי להציל נפש אחת מישראל כדאי ללכת לגהינום, ברור שלשם כך כדאי לסבול קצת בעולם הזה גם כן – אפילו שיש בעיות בשכר, ולא שחלילה לא מגיע לכם שכר", הוספתי.
בהמשך ימי השביתה התגלו סדקים במחנה: חלק מחברי ועדי הרופאים העלו טענות על חברים אחרים, שפתחו מרפאות פרטיות, וניצלו את השביתה כדי להגדיל את הכנסותיהם האישיות. השביתה הסוערת הסתיימה רק כשהוצאו צווי ריתוק נגד הרופאים. בסוף, אגב, השתלם המאבק, והרופאים קיבלו תוספות שכר גבוהות.
לפני כעשור, בליל שבת, הזדמן מקרה חמור של פיקוח נפש בהול. היה צורך לנתח בניתוח חירום דחוף נער בן 16. התקשרתי לאחד מהרופאים הבכירים בצפון, ששבת עמנו בשעתו ובמשך הזמן התקרב ליהדות, וביקשתי ממנו שיעשה ככל יכולתו להציל את הנער.
תגובתו הספונטנית היתה: "אעשה זאת מיד, כבוד הרב, אפילו תוך חילול שבת, כי כדי להציל חיים של אחרים אני מוכן גם להיכנס לגהינום…".
(קטעים מתוך הספר 'אור השבת')