"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא א)
אחד העשירים הגדולים ביותר ברוסיה שלפני המהפכה הבולשביקית, היה איש יהודי נכבד בעמיו, הלא הוא הרב דייניס ז"ל. הונו האגדי הסתכם בכמה מיליארדים! אך דבר זה לא הפחית בכלום מיראתו ומצדקותו הגדולה.
הוא היה מוקיר תורה בכל ליבו. כבודה של תורה היה יקר בעיניו עד מאד, ולכבודם של תלמידי חכמים, ובעיקר של גדולי תורה וראשי ישיבות – היה יוצא מגדרו. הרב דייניס היה מחזיק בעצמו, על חשבונו האישי, כמה ישיבות גדולות ומפוארות, שכל הוצאותיהן היו עליו ועל צווארו בלבד. מלבד זאת היה גם מפזר הון רב עבור החזקת מוסדות התורה, והחזקת תלמידי חכמים עניים.
אכן התקיימה בו בעשיר יקר זה הבטחת חכמינו ז"ל (שבת כג): "דמוקיר רבנן הוו ליה חתנותא רבנן", וזכה לשני חתנים גאוני עולם, שהיו ברבות הימים גדולי ומנהיגי הדור, הלא הם מרן הגאון רבי יוסף לייב בלוך זצ"ל, שהקים את ישיבת 'טעלז' המפורסמת, ועמד בראשה רבות בשנים, ואחיו, הגאון הצדיק הגאון רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל, ריש מתיבתא דישיבת טעלז.
לאחר המהפכה הגדולה ברוסיה, גזלו ממנו הבולשביקים את רוב רכושו, על פי החוק החדש והאכזרי שהלאים את כל רכוש מיליוני האזרחים לקופת המדינה, ומאז נעשה 'יורד', ומכל העושר האגדי לא נשאר בידו כמעט כלום. אך כל זאת לא פגם בשמחתו כלום. הכסף לא היה עיקר משוש חייו… הוא היה מתנחם תמיד באומרו, שעדיין נשארו לו שני יהלומים יקרים מפז ומפנינים, ששוויים לא יסולא בפז! אותם לא יוכלו לקחת ממנו לעולם… הלא הם שני חתניו הגאונים הצדיקים ראשי ישיבת טעלז.
מעשה מופלא סיפר הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, אודות 'כבוד התורה' העצום של הרב דייניס: היה זה בימיו הטובים של העשיר, בשנות השובע, כשחלש על מצבורי הון אדירים. עולם התורה באותם זמנים היה פורח ומשגשג, בזכות תרומותיו הענקיות להחזקת התורה, שכן הוא היה מזרים תדיר סכומים עצומים להגדיל תורה ולהאדירה!
אחת לשנה היה רבי אלחנן זצוק"ל מגיע לביקור בטרקלינו ההדור של הרב דייניס, ושוהה בביתו ימים מספר, שהפכו לימי 'חג' של ממש בבית משפחת דייניס. בעל הבית היה מפזז ומכרכר סביב הגאון הצדיק, ועושה מעבר ליכולותו למען כבודו של ראש ישיבת ברנוביץ המפורסם. בטרם עזיבתו את הטירה בחזרה לישיבתו הקדושה, היה העשיר מוזיל מכיסו סכום אדיר, שהחזיק את הישיבה כולה כמחצית השנה!
באחת השנים היה חורף קשה במיוחד, השלגים הרבים שבשו את הדרכים, וכתוצאה מכך התעכבו תרומות רבות מישיבתו הגדולה של רבי אלחנן בברנוביץ, והישיבה נקלעה למצב קשה. רבי אלחנן נאלץ לצאת תכף למסע גיוס כספים דחוף, על אף הקושי הגדול שבדרכים בימים חורפיים קשים שכאלו.
החליט רבי אלחנן לצאת אל עירו של הרב דייניס, שם ידע שלא יצטרך עוד להסתובב בין הגבירים, ויוכל תכף לחזור לישיבה. הדרך היתה קשה, ובהגיעו קרוב לעיר נאלץ להתבוסס בשלגים הרבים. בקושי שרך את רגליו בקור הנורא ברפש ובטיט, אך שום דבר לא עמד בדרכו לצורך החזקת התורה.
כשהגיע קרוב לטירתו ההדורה של הגביר, העיף מבט על בגדיו ונדהם למראה עיניו: מעילו היה מלא שלג ומים, מגפיו מלאים בבוץ סמיך ובטיט, טלטולי הדרך הקשה נתנו היטב את אותותיהם על בגדיו של ראש הישיבה.
חשב רבי אלחנן בלבו: כיצד אוכל להיכנס אל הבית בבגדים מלוכלכים שכאלו ובמגפיים מלאים בוץ? – הוא הכיר היטב את הארמון המצוחצח והמבריק, ששטיחים יקרים ועדינים פרושים בכל אגפיו, ורהיטים וחפצי נוי בוהקים בנקיונם ויופים ממלאים אותו. באם יכנס כך, כשכולו נוטף מי גשמים ובוץ, הרי הכל יתלכלך!
לאחר שהרהר בדבר מצא עצה בנפשו: הוא הכיר היטב את הבית הגדול מביקוריו הקודמים, אמנם כרגיל נכנס בעד הפתח הגדול שבכניסה הראשית, המעוצב ביופי ובהדר רב, שהוביל אל טרקלין האורחים המפואר, ואל הסלון היוקרתי שבו יושב העשיר בכבודו ובעצמו. אמנם שם היה הבית מלא בשטיחים מצוחצחים וברהיטים יקרים ביותר, אבל מלבד זאת היתה גם כניסה אחורית אל הבית, דרכה היו יוצאים ובאים המשרתים וכן מפנים בעדה את האשפה, הכבסים וכדומה.
רבי אלחנן סבב, אפוא, את כל הטירה הענקית עדי הגיעו אל אותה דלת אחורית, שם ידע שאין שטיחים פרושים, וניתן לחלוץ שם את המגפיים המלאים בוץ, ולהסיר את המעיל הנוטף מים. משם יוכל להיכנס פנימה בלא שילכלך את הבית!
ניגש ראש הישיבה הגדול אל הדלת ונקש קלות עליה. העשיר ועוזריו לא שמעו כלל את דפיקותיו, בהיותם אותה שעה באגף הראשי שבסלון וטרקלין האורחים. אך בנותיו של בעל הבית ששהו באגף הפנימי שמעו את הנקישות, וכשנגשו לפתוח את הדלת, נדהמו לראות את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו בפתח זה. הוא מיהר להצביע על מעילו ועל מגפיו שאילצוהו להיכנס דרך פתח זה.
הבנות הצדיקות, שידעו עד כמה גדולה שמחת אביהן באורח רם מעלה זה, התמלאו שמחה עד מאד, ומהרו אל הסלון לחדרו של אביהן העשיר. בקול שמחה וצהלה בשרו: "טאטע! דער ראש ישיבה איז דא! רבי אלחנן איז דא!".
העשיר התמלא שמחה גדולה, ונחפז אל חדר האורחים כדי לקבל את פניו של גדול הדור! אך בנותיו מיהרו לכוון אותו אל הדלת האחורית שמאחורי המטבח ובית המבשלות, באומרן שראש הישיבה נכנס משם, כדי לא ללכלך את השטיחים שבכניסה הראשית!
הרב דייניס העשיר שינה תכף את דרכו. ואץ רץ בשמחה גדולה לחפש את האורח הדגול. כשהגיע אל אותו פתח אחורי שבצד, ומצא את ראש הישיבה עומד וממתין לו בפתח המיועד לשימושים פחותים, לא היה יכול לשאת את המראה, ותוך כדי נתינת 'שלום עליכם' פרץ בבכי נסער.
"מדוע לא נכנס הרבי דרך הפתח הראשי?," שאל מזועזע.
התנצל רבי אלחנן והסביר, שבהיותו כולו נוטף מים ובוץ, לא רצה לטנף את כל השטיחים הנהדרים הפרושים בכניסה הראשית.
אך העשיר לא קיבל את ההתנצלות, והחל לבכות בקול גדול: "ואס טוט איר מיר, רבי?!", זעק, "הרי בהתנהגות זו הנכם מקלקלים לי את חינוך ביתי! מחנך אני תמיד את בנותי היקרות, שהתורה חשובה יותר מכל דבר אחר בעולם, ושכל ענייני עולם הזה לא נבראו, כי אם לשרת את התורה הקדושה ולכבד את לומדיה! והנה מראים אתם להן, שהרהיטים והשטיחים הנוצצים כאן חשובים יותר מן התורה… אנא במטותא, מבקש אני מאד מכבוד ראש הישיבה שימחול על טרחתו וילווה עמי!".
העשיר תפס בידו של ראש הישיבה ברוב חיבה וכבוד, יצא עמו חזרה החוצה אל החצר האחורית, סובב עמו יחדיו בחזרה את כל הטירה, והכניסו ברוב פאר והדר, בדווקא דרך הכניסה הראשית. תוך שהוא מבקשו לצעוד פנימה, במגפיו המרופשים ובמעילו הרטוב על השטיחים היוקרתיים ביותר! "כל אלו לא נועדו כאן אלא לכבודו" – הכריז העשיר. "יבוא נא פנימה כבוד הרבי, בכל הבוץ והלכלוך שעליו! ואל ישית אל ליבו מה שמלכלך את הבית, כדי שתראינה בנותיי ותלמדנה, שכבודה של תורה חשוב מכל דבר אחר בעולם, ובזה תוקרנה ותכבדנה יותר את התורה ולומדיה, ותדענה לכבד גדולי ישראל בכל לב"…
(מתוך הספר 'טיב המעשיות')