"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא א)
נפלאות כתב בספר 'עמוד העבודה' להרה"ק רבי ברוך מקאסוב זי"ע: "כללא דמילתא, מיום בריאת העולם לא הפסיד אדם אף פרוטה, ולא הרוויח פרוטה אחת. ואף שבעין גשמית נראה שהפסיד ממון, באמת לא יצוייר שום הפסד אצל שום אדם".
והנה אמרו חז"ל (ביצה טז.): 'כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד ר"ה', ואם יצוייר שיכול אדם להוסיף על ידי יגיעו 'פרוטה אחת' יותר מקצבותיו, א"כ מהו לשון 'קצובין' שבתלמוד. וכן כל הבריות שבעולם – אף אם יתאמצו בכל כוחם לפחות מקצבותיו, לא יוכלו לפחות ממנו, שאם יצוייר שיוכלו לפחות – א"כ מהו לשון 'קצובין'. והנה כל הבריות יביעון בפיהם שמאמינים בתורה שבע"פ, ומדוע לא יאמינו במילת 'קצובין' הנאמר בתלמוד? וגם אי אפשר לאיש להוסיף לרעהו על קצבתו, כי הכל קצוב לאדם מן שמיא, ואם יזיקנו או יפסידנו אדם כשלא נגזר עליו חסרון ממון – ישלימו לו זאת מן השמים, וכן אם ירבה בהשתדלות לא יועיל לו מאומה, כי מה שירוויח כאן יפסיד במקום אחר.
והנה ההמון חושבים שהממון שהשיגה ידם ומה שמונח באוצרותיהם 'שלהם' הוא, ומכלל קצבתם הוא, ולכן בבוא עליהם הפסד ממון מצטערים ומתאוננים על כך. ובאמת ייתכן שאכן ממון זה בא לידו, אבל אינו מקצבתו, ע"כ בהגיע הזמן הראוי נאבד הממון ממנו. ואם היו כל הבריות מאמינים בזה לא היו צריכין לדיני ממונות, כי לא היה ביניהם שום תביעת ממון ולא כפירת ממון, מאחר שהיו יודעים שא"א להיות שום תוספת וגרעון על קצבותם, אבל לא דיברה תורה (בכל הלכות 'נזיקין', טעון ונטען וכו') אלא כנגד יצר הרע המעוור עיני שכלינו ומטעה אותנו לילך אחר העיניים הגשמיות – לחשוב שפלוני הזיק אותנו.
הרה"ג רבי דוד מלעלוב זי"ע, החזיק לצורך פרנסתו חנות לממכר מלח. לימים הגיע אחד והסיג גבולו, ופתח אף הוא בית מסחר בדומה לו, ולא עוד אלא שקבע את מקום החנות ממול חנותו של הרה"ק רבי דוד, ולא אמר לו הרה"ק ולא כלום. יתר על כן, פעם אחת התאחר הלה לפתוח חנותו, והלך הרה"ק לביתו ואמר לו שיקום ויזדרז לעבודתו כי כבר הגיעו ה'קונים'… וכל זה בא לו מתוך האמונה התמימה ש'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה', ואותו מסיג גבול באמת אינו מסיג גבול…
כעין זה שמעתי מבנו של הרה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל, שכידוע בעשר אצבעותיו הקים מפעל בו אפו חלות ומיני מזונות, ומכרם לצורך פרנסתו ונקרא בשם 'מאפיית בריזל'. באותם הימים היה מפעלו של ר' זלמן יחיד ומיוחד, עד שבאחד הימים 'בגד' בו אחד מעובדיו, פסק מלעבוד אצל 'בריזל' ופתח מאפייה לעצמו.
מה עשה ר' זלמן? לא כעס ולא רגז, לא קצף ולא תבע אותו, אדרבה, עלה לבקרו בביתו, ונתן לו עצות מתוך ניסיונו הרב, כיצד ישביח את 'סחורתו' עד שֶיֵצֶא שמו כאמן מומחה ויגדלו רווחיו. באותה שעה כבר לא יכלו בני משפחתו להתאפק, ובאו אל אביהם וטענו בפניו: "אילו היינו רואים שהנך 'רק' נמנע מלמחות בפניו על 'חוצפתו' ועל 'גנבתו'… החרשנו, כי זאת נבין שאין רצון אבינו לקחת חלק במחלוקת, ולא לעמוד ב'דין תורה' לפני הדיינים, אבל, מדוע הנך עוזר לו ומסייע בידו בנתינת עצות להגדיל ולשכלל את מאפייתו ה'מסגת גבולך'?". השיב להם ר"ז: "הרי הכסף שנקצב עבורי בר"ה יגיע בכל מקרה, והוא אינו מפסיד לי כלום, אלא מאי, שהלה מקל מעלי מטורח העבודה, שלא אצטרך להתעסק עם קונים הרבה… וכי אין מגיע לו שאסייע לו אחר שהוא עוזר לי? וכי אתנהג כ'כפוי טובה' ח"ו?".
מעתה אין תימה כיצד לא משה השמחה מפניו של אותו חסיד, ותמיד היה מהלך ב'שמייכעל' (בת שחוק), כי האמונה בהקב"ה נוסכת באדם שלווה ושמחה עד אין קץ.
סיפר לי אברך שבאחד הימים חש בכאבים עזים בשיניו, מיהר לגשת אל רופא השיניים, הלה בדקו וגילה שבפיו שיניים רבות רקובות ומקולקלות. קבעו עמו שבעד חמשת אלפי שקלים יטפל כראוי בפיו להעמידו על מכונו. נתן לו האברך צ'ק פיקדון על הסכום וקבע זמן לטיפולו.
בצאתו מבית הרופא נתברר לו שיש רופא אחר, שהטיפול אצלו עולה בעד חמש מאות שקלים פחות, מכיוון שכן רצה לחזור בו, אלא שכבר נתן צ'ק לפיקדון ו'הרב' לא התיר לו לחזור בו, אלא אם הרופא הראשון יסכים לכך. בלית ברירה פנה אליו וביקש מאתו רשות לפנות לרופא השני, הלה לא הסכים לשחררו מתחת ידיו, אלא הוא בעצמו הסכים להפחית מהסכום סך חמש מאות שקלים.
מה עשה הקב"ה? בלילה שלאחמ"כ נשבר בבית האברך 'מכונת הכביסה' (וואש מאשין) ועלה תשלומי התיקון לחמש מאות שקלים – חשבון ההפסד כחשבון הרווח. והנה, אף שפשוט שעל האדם לעשות 'השתדלות' (ולא היתה כאן כל השתדלות יתירה שאינה ראויה) מ"מ בבואו לעסק ההשתדלות יזכור גם מעשה זה…
יש שרמזו בפסוק (תהילים קד כא): "הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם" – כי 'שאגה' היא פעולה חזקה יותר מ'בקשה', והיינו, שבבואו להתפלל אל ה', אינו אלא 'מבקש' בנחת, בשפה רכה בנעימה. ואילו בגשתו לעסוק ב'השתדלות' ישאג כארי – יומם ולילה בטלפון ובפלאפון… יריב עם כל העולם.. והכל עבור טרף ביתו, הנוהג כן אינו בגדר 'אדם', אלא הוא דומה לכפירים – כלומר, לחיית השדה…
איתא מהרה"ק ה'מאור ושמש' זי"ע ריש פר' המון בשם הרה"ק רבי מרדכי מנישכיז זי"ע, שאף שנאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה", הרי עקימת שפתיים הווה מעשה לעניין זה. וק"ו הוא, אם לענין מלקות אמרינן שנחשב כמעשה (סנהדרין סה.) כ"ש ש'מידה טובה מרובה', ותחשב לו תפילתו כמעשה לעניין זה שתתברך פרנסתו ע"י עקימת שפתיו בתורה ותפילה.
(מתוך 'באר הפרשה' תש"פ)