"כה תאמר לבית יעקב"
שגורה היתה בפי מרן החזון איש זצ"ל האמרה – "אהבת התורה, אהבה בלב ונפש, להוקירה, להעריכה וליקרה, בכוחה של האם ליטע בבן יותר מהאב. כי אהבה בלא מילים, תורגש יותר ממעשים והנהגות! על זאת אמרה התורה 'ואל תטוש תורת אמך' – כל ימיך תשאב תמיד מאותה אווירה ששרתה בביתך, וחשת אצל אמך. אווירה מורגשת בלא מילים ובלא משפטים".
זוהי הסיבה שנצטוו הנשים תחילה: "כה תאמר לבית יעקב", עוד קודם שנצטוו הגברים "ותגיד לבני ישראל". משום שכהקדמה ללימוד התורה של בני ישראל, מוכרחות הנשים הצדקניות להכין את הקרקע, לדאוג לכך שתשרה בבית אווירה של אהבת התורה, ולהכין את עצמן כראוי לוותר על תענוגות העולם הזה ולהסתפק במועט למען התורה.
ביום 'שמחת תורה' בעיירה קמניץ שבליטא, היתה מסורת קבועה לפיה התאספו כל בני הישיבה בסמוך לביתו של ראש הישיבה, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', ומשם לווהו בשירה וזמרה ובכבוד גדול אל בית המדרש, למעמד ההקפות. היה זה מעמד נורא הוד של הנחלת כבוד לתורה ולחכמיה, ונצרב בזכרונם של תלמידי ישיבת קמניץ לדורותיה.
שנה אחת, כאשר באו להקביל את פניו, הכריז רבי ברוך בער כי השנה אינו יוצא להקפות! הסיבה היא, אמר, משום ששמע שנמנעו מלסדר השנה 'עזרת נשים'. הגבאים התנצלו שלא הספיקו לעשות מחיצה ראויה קודם החג, ולכך לא הוקמה עזרת הנשים; אולם רבי ברוך בער לא קבל את הדברים, והביע מהם מורת רוח מרובה.
הוא שב והודיע כי אינו מתכונן לצאת להקפות, עד שיעמידו מחיצה המותרת על פי ההלכה ביום טוב – להניח בדים על גבי סטנדרים וכדומה – כדי שאף הנשים תוכלנה להשתתף במעמד ההקפות. ואכן, רק כעבור זמן ממושך, כאשר הודיעו לרבי ברוך בער שסדרו 'עזרת נשים' – יצא לעבר בית המדרש כמדי שנה בשנה.
מאוחר יותר, הסביר רבי ברוך בער את פשר הנהגתו: "אלולא אהבת התורה הנטועה בלבן של בנות ישראל, כיצד יהיו לנו בני תורה ובני ישיבות בעם ישראל בדור הבא?!
"כל אהבת התורה של הבית", אמר רבי ברוך בער, "מבוססת על אהבת התורה המושרשת בלב האמא. מוכרחות הנשים והבנות להיות נוכחות בשעת ההקפות, לראות כיצד מכבדים את התורה ואוהבים אותה! כך תגבר אהבת התורה בלבן, וכך יוכלו להחדיר אווירה זו בביתן ולגדל את הילדים כבני תורה למופת!".
ברבות הימים הועתק מחזה מרגש זה למקומות נוספים. המחזה המרשים ומשובב הלב של כבוד התורה, נראה חוזר על עצמו גם אצל תלמידיו של רבי ברוך בער, ואצל גדולי ראשי הישיבות בדור האחרון.
כפי ששמענו לדוגמא על קרית מטרסדורף בירושלים – שבכל שנה, במשך עשרות שנים, לאחר תפילת מוסף ביום 'שמחת תורה', ליוו מאות בני השכונה ותלמידי ישיבת 'תורה אור' את מורם ורבם הנערץ, מרן הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל, בשירה ובריקודים מהיכל הישיבה לביתו.
חופת טליתות נפרסה מעל ראש הישיבה, כשהיא מוחזקת בידי תלמידים ומעריצים, ספר תורה קטן מחובק בזרועו, וקול צלילי הזמר מתחזק ומתעצם מרגע לרגע: "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה"… "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה"…
רבים מבני השכונה, מבוגרים וצעירים כאחד, הצטרפו במשך כל הדרך אל התהלוכה. בחלונות נראו מצטופפות נשים ונערות, מביטות בהערצה ובהערכה בזיו פניו של זקן ראשי הישיבות, ורואות כיצד רוכשים כבוד לענק התורה.
הנהגה מעניינת מקובלת במשפחתנו, הנהגה שהנהיג הסבא, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מרא דארעא דישראל. רבי יוסף חיים הנהיג בתקופתו בירושלים עיר הקודש, שבהקפה אחת לפחות ישתתפו כל נשות השכונה, כדי שתחדור לליבן אהבה והערכה לתורה.
מסופר ששנה אחת אמרו לו שישנן כמה וכמה נשים יולדות ותשושות, שאין ביכולתן לבוא לבית הכנסת ולראות את ההקפות. באופן נדיר הורה רבי יוסף חיים להוציא את ספרי התורה לרחבה הסמוכה לבית הכנסת להקפה אחת, וכך יוכלו כל הנשים לעמוד בחלונות ביתן ולראות את הריקודים לכבודה של תורה.
"הראיה הזו", נימק, "היא שמביאה לנו את תלמידי-החכמים של הדור הבא!"
"שיהיה להם חשק ללמוד – זה כבר תלוי בך!"
בשמחת הנשואין של הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל, גאב"ד 'שארית ישראל', נטל חלק דוד החתן, מרן ה'חזון איש' זצ"ל. רבים נדחקו סביב רבן של ישראל, כדי לזכות לקבל את ברכתו.
סבתי הצדקנית, הרבנית חיה רוחמה קופשיץ ע"ה, אשת הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ"ל, שגידלה את הכלה בביתה עקב היותה יתומה מגיל צעיר, הלכה אף היא לזכות בברכה, עם יציאתו של ה'חזון איש' מן האולם.
"על מה תבקשי ברכה", שאל אותה החזון איש. "רוצה אני שבני ידעו ללמוד", השיבה, "ושיהיה להם חשק ללמוד".
השיב לה ה'חזון איש': "לדעת ללמוד, דהיינו שיהיו להם כישרונות והבנה ישרה – זה אוכל לברך אותך. אולם 'לרצות' ללמוד ושיהיה להם חשק ללמוד – זה כבר תלוי בך, האמא! עד כמה שיראו שאת מעריכה את התורה, כך הם ידעו לייקר אותה".
ואכן, מיוחדת במינה היתה באהבתה לתורה, שהייתה נטועה עמוק בשורשי ליבה באופן מופלא, והורגשה כל העת במחיצתה. לא לחינם זכתה לזרע ברך ה', בנים וחתנים מופלגים ביותר, גדולי תורה, ראשי ישיבות ומורי הוראה חשובים.
זכורני, כשהייתי אברך צעיר לאחר החתונה, עליתי יום אחד לבקרה. היא שאלה אותי: "אכלת כבר ארוחת צהריים?" לא השבתי, והיא הבינה כנראה שעוד לא אכלתי. והנה אני רואה שהיא נכנסת למטבח, ובשמחה נגשת לכירים ומתחילה לטגן חביתה. ואז אני שומע אותה מדברת בלחש לעצמה: "אני עושה עכשו חביתה לכבוד התורה, כדי של'בן ישיבה' יהיה כח ללמוד תורה אחר הצהריים!…".
ממש התפעלתי מכך שאפילו פעולה קלה כזו, נעשתה על ידה בכאלו כוונות טהורות של אהבת תורה. אין פלא שזכתה למה שזכתה!
שמעתי כי כאשר היו נכדיה ונכדותיה עומדים לבקש ברכה מהסבתא הגדולה, היא היתה מדגישה שקודם כל היא מברכת את הנכדים, רק אחר כך היא תברך את הנכדות. "הרי הבנים לומדים תורה!", הטעימה.
בפעם אחרת בה הגעתי לביתה, מצאתי אותה מאוד שמחה ונרגשת. כששאלתי אותה לפשר הדבר, השיבה לי כי כעת היה אצלה אחד הנכדים, והיא ראתה כי הוא מהדר בחומרה מסויימת יותר ממה שהיא עצמה נוהגת להדר.
"בודאי תתמה מה משמח אותי בכך", אמרה לי. "אז אספר לך" –
"לפני נישואי, באתי לסבי מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, ובקשתי ממנו שיעניק לי את הכר המיותר שהיה בביתו, כדי שיהיו עבורי ועבור חתני זוג כרים. יש לציין כי עד כמה שנים לפני כן, עלות כר היתה יקרה מאד, ורק לבודדים היתה אפשרות ויכולת להשיג כרים – אז עוד היה זה בגדר פינוקים ומותרות.
לשמע בקשתי, התפלא הסבא ושאל: "מדוע תבקשי כרית? לאמא שלך לא היתה כרית". טענתי לו שנכון שלאמי לא היתה כרית, אך היום זה אחרת, ולכולם כבר יש כריות. השיב לי הסבא: "עוד תראי בעיניך שגם הנכדים שלך יהיו אחרת ממך, כי הדורות יורדים עוד ועוד…"
"הבן, אפוא, את פשר שמחתי", אמרה הסבתא. "תמיד חששתי לראות כיצד ומתי יתקימו בי דבריו של רבי יוסף חיים. והנה כעת נוכחתי, כיצד נכדי הוא בעל יראת שמים גדולה עוד יותר ממני! על זה אני שמחה ומודה לבורא העולם, לראות כי דברי סבי התקיימו בי הפוך, וכל דור נעשה ירא שמים יותר מקודמו, ומהדר יותר ממנו…"
כך, ביד אומנת, בתבונה נפלאה ובמומחיות רבה, הצליחה להחדיר בבית ייקור לתורה והנחלת כבוד ללומדיה. בכך נטעה בלב צאצאיה שאיפות לגדלות בתורה, ותחושה כי אין דבר חשוב ויקר יותר מלמוד התורה!
כל זאת למרות המצב הגשמי הקשה בו היתה נתונה. חביב היה על מרן ה'סטייפלער' זצ"ל הביטוי ששמע פעם מבעלה רבי צבי: "האדריכל שהכין את הבית שלנו – הוא גאון! בנוהג העולם לעשות חדר לאורחים, חדר לסלון, חדר למטבח וחדרי שינה; אבל האדריכל שלנו הצליח להכניס גם את המטבח, גם את הסלון וגם את חדרי השינה בחדר אחד…".
ואכן, הבית הגשמי היה צר מהכיל; אבל חיי הרוח בבית – גדלו ורחבו לאין שעור. ה'לב' של הבית התרחב עד קצה היכולת כאשר היה זה נוגע לדברים שבקדושה וענייני תורה וכבוד שמים!
אמר לי חתנה, דודי הגאון רבי רפאל ברלין שליט"א, שלדעתו סיבת ההצלחה של רבי צבי ורעייתו בגידול בנים תלמידי חכמים, נעוצה בכך כי למרות הדחקות והעניות הרבה – הדבר לא העיב כהוא זה על האווירה הנפלאה והנינוחה ששררה תמיד בבית.
למרות המצב הגשמי הדחוק, בכל עת היה הבית חי ותוסס, מה שהחדיר בתודעת הילדים עמוק עמוק, כי אין אושר ושמחה כשמחת התורה וקיום המצוות. כל השאר טפל לעיקר העיקרים. כך, בצורה כזו גדלים תלמידי חכמים ומרביצי תורה נודעים.
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן, ידידו הוותיק של רבי צבי, היה מזכיר לשבח את פרוסת העוגה בה כובד כשהגיע לבית משפחת קופשיץ, מעשה ידיה של הסבתא הצדקנית. הוא אמר: "אני חש כי בעוגה מושקעים יידישע כוחות!"
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')