"והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן (שמות יט, יח)
מעשה מופלא סיפר הגאון רבי עמנואל טולידנו שליט"א: לאחר מלחמת ששת הימים כאשר כבשו את סיני, היו כמה שהלכו להביא אבנים מהר סיני, מאותו מקום שעליו קבלנו את התורה. היה יהודי כאן באזור, מלמד בתלמוד תורה, שהביא גם הוא אבנים כאלו ומכרן, ואני קניתי ממנו מספר אבנים על מנת לחלקן לידידים ומכרים.
באבנים הללו ראו דבר פלא, שעל כל אבן ואבן, מכל צדדיה וכיווניה, השתקף מעין ציור של 'סנה' – שיח קטן. האבן היתה בצבע חום, ובתוך האבן הופיעה צורת שיח הסנה בצבע אפור. וביותר, אף אם תקח את האבן הזו ותשברנה למספר חלקים, על כל חלק וחלק יופיע הציור הזה, והוא פלא.
התופעה הזאת הוזכרה כבר לפני שנים רבות במכתב שנשלח אל יהודי ספרד [עוד טרם גירוש ספרד], ובו מתאר הכותב את התופעה המופלאה הזו, ושלח להם אבנים כאלו. ובמכתבו הביא את דברי ה'אבן עזרא' שכתב כי מקום הר סיני היה קרוי בתחילה 'הר האלוקים' או 'הר חורב' , וכאשר נתגלה ה' עליו בסנה אז הוקבע שמו להקראות 'הר סיני' (ראה באב"ע שמות ג, ב).
באותם ימים, כאשר היו האבנים בידי, הוצרכתי לשהות בפריז, ונטלתי עמי האבנים האלו להראות את הפלא לידידיי שם. באותו מקום שהה פרופסור גוי, שהתמחה בתחום ה'גאולוגיה' [שהוא מדע האדמות והאבנים]. הבאתי לפניו האבנים האלו ושאלתי את פיו האם יודע הוא לתת הסבר מדעי למחזה הזה.
מיד אמר, כי החומר הכסוף הנמצא במרכזה של האבן, הוא חומר הקרוי 'מגנזיום', והוא עשוי ממתכת, והחומר הזה נדבק על האבן. והסביר, כי מן הסתם צריך לומר שבראש הר סיני היתה שכבה גדולה של מגנזיום, ובמעמד הר סיני כאשר ירד הקב"ה על ההר, התחמם כל ההר מאוד, וכתוצאה מכך נמסה השכבה הזו, ומאידך התחממו כל אבני ההר, וכך כאשר פגשו האבנים את החומר הזה, נכנס לתוכם המגנזיום עד עצם היום הזה.
[ויתכן כי ענין זה נרמז במאמר הכתוב "הרים נזלו מפני ה' זה סיני" (שופטים ה, ה), אשר האש הגדולה גרמה להמיס את החומר הזה המצוי על ההר. ואכן במעמד הר סיני התחמם כל ההר מאוד, ולזה אין אנו צריכים לאותו גיאולוג – שהרי פסוק מפורש הוא: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן (שמות יט, יח). ואין כוונת המקרא לומר שהאש שירד בה הקב"ה היא שהעלתה עשן, שהרי ודאי אין זה כבודו של מקום שיהיה עשן יוצא מהאש, ואפילו אש המערכה לא היתה מוציאה עשן מפני כבוד המקדש, כפי שאמרו בגמ' (יומא כא, ב). אלא מחמת החום שיצא מאותה אש, התחמם כל ההר מאוד, וממילא כל החומרים הדליקים שהיו טמונים בו החלו לבעור, והם אלו שהעלו עשנם כעשן הכבשן.
ומכאן יש לנו להבין מה רב היה חומה של האש הזו, כי הרי אם נדליק אש על האדמה במשך שבוע ימים, כאשר בכל אותו הזמן נעמיד לרשותה שמנים וחומרי בעירה לרוב, ונרצה לבדוק עד היכן מחממת האש את מה שתחתיה – נראה כי כבר מטר או שנים בעומק האדמה יהיה העפר קר כאילו אין בעירה בוערת מעליו, כי טבעה של האדמה שהיא חוסמת את החום. ואילו במעמד הר סיני מבואר כי כל ההר על תכולתו בער והעלה עשן. ואף בגודלה – היתה האש גדולה מאוד, כמאמר הכתוב: "וההר בוער באש עד לב השמים" (דברים ו, יא), ומחמת הגודל הזה פחדו ישראל לשמוע את הדברות מפיו של הקב"ה "כי יראו מפני האש הגדולה".
והמעמד הזה שהיתה האש על ההר, היה לאורך כעשרה חודשים, החל ממעמד מתן תורה ועד אחד בניסן שהוקם בו המשכן, כמבואר ברש"י (תענית כא, ב ד"ה אל מול), שכל אותו הזמן שרתה שכינה בהר וניתנו להם המצוות שם בקולות ולפידים].
ומחמת החום הזה נמס כל המגנזיום שמעל ההר וחלחל אל תוך האבנים החמות, וכאשר התקרר ההר לאחר שהסתלקה ממנו שכינה, התקבע החומר הזה בתוך האבנים ונותר בהם לעולמי עד. כך ביאר אותו פרופסור.
אלא שכאשר שאלתי אותו כיצד נעשה החומר הזה דווקא בצורה של סנה, ומדוע גם כאשר נחלק האבן לכמה חלקים תישאר דמות הסנה בכל חלק וחלק, לא ידע לבאר פשר התופעה.
אכן יודעים אנו כי אין מקרה בעולם, הכל מכוון בכוונה תחילה, ומטרה יש לכל מאורע קטן כגדול. ונראה כי תופעה זו שעשה השי"ת להראות דמות סנה בתוך כל אבן ואבן שהיתה במעמד הר סיני, לימוד גדול יש לנו בה.
כי הלוא למדנו שהתגלה ה' למשה מתוך הסנה כדי להורות וללמד ש'עמו אנכי בצרה', וכאשר עם ישראל שרוי בצרה אף הקב"ה שרוי עמהם באותה צרה. אך רצה הקב"ה שעם ישראל יקחו איתם את המסר הזה לכל הדורות, לא רק כמאורע שהיה פעם אחת ונגמר, אלא תמיד ובכל מצב ידעו בניו האהובים שהקב"ה נמצא עמם, על כן סיבב שכל אבן ואבן תעיד עדות בעצמה, ואבן מקיר תזעק ותאמר גם בימינו: התבוננו וראו כי בסנה נגלה ה'! ללמדנו שאף במצב של סנה, כאשר קוצים ודרדרים יסובבונו, ה' נמצא עמנו.
במשנה בסנהדרין (מו, א): "אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי", וביאר רש"י: 'קלני' מלשון 'קל אינני', כאדם האומר 'ראשי כבד עלי'. כביכול הקב"ה מצטער וכואב את כאבו של אותו יהודי השרוי בצער. ועל מי הוא מדבר שם, על אותו חוטא אשר נידון בבית דין למוות, ועליו השכינה אומרת כן.
אמור מעתה, מה גדול צערה של השכינה כאשר צדיקים ותלמידי חכמים שרויים בצער. וכשאנו רואים בימינו רבים וטובים מבני עמנו שהולכים לעולמם רח"ל בעקבות המגפה המשתוללת בחוצות, עלינו להפנים את היסוד הזה, שהקב"ה מצטער עמנו בצרה זו, ובתפילותינו שאנו מתפללים על הישועה, נכווין על ישועתו ית' כביכול, שיושיע לעצמו ע"י שיגאל אותנו מצרותינו.
(גיליון 'דעת ואמונה')