ט"ו בשבט – סגולת היום פרשת בשלח נקראת בכל שנה סמוך לחמשה עשר בשבט (הרב זליג ברנשטיין)
ביום זה, שהוא ראש השנה לאילנות, נוהגים לאכול פרות. לעומת זאת בחג השבועות, שבו נדונים על הפרות, מקשטים את בית הכנסת בענפי אילנות.
שואל האדמו"ר מסאטמר, שלכאורה המנהג היה צריך להיות הפוך: בשבועות שנדונים על הפרות יאכלו מפרות האילן, ובחמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילנות יקשטו את הבית בענפי אילנות!
ובאר את העניין בדרך רמז, שהאילנות הם כנגד ההורים והפרות – כנגד הילדים.
בחמשה עשר בשבט דנים על ה"אילנות", הינו ההורים, ואז – הגם שלהורים עצמם אין זכויות משלהם, אבל בזכות שהם מחנכים ומשקיעים ב"פרות" – בילדיהם, זוכים הם לרוב טובה וברכה. אבל בשבועות דנים על ה"פרות" – את הילדים עצמם, והם, כסיוע מביאים את ה"אילנות", זוהי זכות אבותם שבידם.
***
הרב יהודה צדקה זצ"ל אמר פעם בשיחה בישיבת 'פורת יוסף': מסופר בגמרא (סכה מח ע"ב) על כהן צדוקי אחד שבחג הסוכות, במקום לנסך את המים על גבי המזבח, הוא נסך על גבי רגליו, זאת משום שהצדוקים לא האמינו במצות נסוך המים שנלמדת מדברי חז"ל. כאשר ראה זאת העם שבעזרה, רגמוהו כולם באתרוגיהם. שואל הרב צדקה, מדוע רגמוהו באתרוגים ולא באבנים?
ומסביר לפי המדרש הידוע שארבעת המינים מסמלים את עם ישראל. לולב – יש בו טעם ואין בו ריח, אלו יהודים שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. הדס – יש בו ריח ואין בו טעם, אלו יהודים שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה – אין בה טעם ואין בה ריח, אלו עמי ארצות שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. והאתרוג – יש בו טעם ויש בו ריח, אלו תלמידי חכמים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים. לפי זה יש לומר שאת אותם יהודים הרוצים ללכת בדרך רחוקה, יש לרגום באתרוגים ולא להשתמש באבנים. יש לשלח את בנינו לישיבות וע"י שיהיו הרבה תלמידי חכמים – בזה נרגום את הרע.
***
חמשה עשר בשבט הוא יום מסוגל להתפלל על האתרוג. זה הזמן להתפלל על הילדים שיהיו תלמידי חכמים. זה הזמן לבקש מהקב"ה שנזכה לראות נחת יהודית אמתית. בדורנו, שהניסיונות בו גדולים, ואנו עומדים בפני קשיים חינוכיים שלא היו מעולם, יש נפילות רבות. אם חלילה יש קושי, יש נפילה, צריך לדעת כלל גדול. כתוב בפסוק: (טז, ו) "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים: ובקר וראיתם את כבוד ה'. כשיש ליהודי ערב, כשיש חושך וקושי, צריך לדעת שכשם שה' הוציאנו ממצרים, מבית עבדים, ודאי יכול הוא להוציאנו מצרותינו. אולם, כשיהיה מצב של בוקר, כשתגיע הישועה, בל נשכח שה' הוא שהושיענו. 'ובקר וראיתם את כבוד ה", נזכר לראות גם בהצלה את כבוד ה'.
אנחנו בנים של הקב"ה, יצאנו ממצרים, ובכל פעם פונים לקב"ה שיוציא אותנו מצרותינו, אבל כשמגיע הבוקר עלינו לראות בישועה את כבוד ה', כי זאת היא תכלית הבריאה: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג)
"כי האדם עץ השדה"
אתם עם ישראל קרואים אדם ואין אומות העולם קרויות אדם, ואכן עם ישראל משול לעץ פרי בכך שבתקופת הגלות הארוכה היינו כעצי הפרי שמשירים עלוותם בסתיו, אנו עסקנו מאחר חורבן הבית השני בפנימיות שלנו בהשתכללותה של תורה שבעל פה אך כלפי חוץ ברמה הלאומית לא נראו לכאורה כל סימנים של גאולה. אך קול התור נשמע בארצנו ומהעת הזו התחיל עם ישראל לקום מתוך החושך ולהתחיל ללבלב ולפרוח כמו עץ פרי שממש מתוך החושך והקור כשלמראית העין אין תקווה לתקומה אין טיפה של רמז של לבלוב, דווקא אז בשיא החושך מתחילה הפריחה מתחיל הוא לכונן את היעודים שלו עד למצב שארץ ישראל תיתן את פירותיה בעין יפה. אי לכך אדם מישראל היושב בליל ט"ו בשבט בשולחן המיוחד כאשר פרוס לפניו מפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, יש לו את הצורך ואת הכרח להתחדש, להתלבלב, ולמתק את מעשיו מכוח האנרגיה המופקת מן פירות מתוקים אלו, ומן הראוי לעשות זו בערב זה, שהוא למעשה ר"ה לאילן ולע"ד זה הזמן לחשבון נפש עמוק על אופן עבודת ה' שלו, וכמו שיש עניין לברך שהחיינו על פרי חדש כך יש לחדש להשתכלל במעשים טובים ומתוקים ולהשתדל שגם יהיו מעשינו מתוקים בעיני הבריות ומתוך כך יהיו מחשבותינו ומעשינו רצויים לפניו יתברך.
ידוע ומפורסם הוא שעצי הפרי בסתיו נמצאים בשלכת, ובעיצומו של החורף מתחילה אצל השקד הפריחה והלבלוב כאשר פריחתו הלבנה והיפה מתמזגת לה ביופי נפלא עם פתיתי השלג כאשר טיפות הגשם נוטפות מן השמים. כך האדם דווקא בימי השובבי"ם בימי החורף הקרים שומה עליו לשקוד על תלמודו לשקוד על דרכי מחשבותיו, ולהתחדש ברוחניות כמו העץ המצוי בשלכת, אך בפנימיותו מפכה בו חיות, כן האדם מיום זה והלאה יש בו התחדשות והלבלוב ומתוך כך תהיה בו באדם הפריחה בעשייה רצויה לעבודת ה' השלמה.
האדם אם כן יש לו להתחדש בכל שנה ושנה – הכוונה להרבות ולהשתכלל במעשים טובים. שתולדותיהם של צדיקים הם מעשיהם הטובים. וכאשר אדם עוצר לרגע בט"ו בשבט ואומר לעצמו במה התקדמתי השנה? הרי הקב"ה נתן לי חיים וברכה וחיות האם ניצלתים לטובה או שמא לא? וכמו שאנו מברכים על פירות חדשים שהחיינו, כן יש לאדם את האפשרות ואת ההכרח לבוא ולשכלל מעשיו ולחיות ביתר חיוניות מכוח מה שניזון מן אותם הפירות שיתחדשו כעת.
מובא בספרים (בבני יששכר) שיש להתפלל ביום טו' בשבט שיהא לו לאדם אתרוג מהודר בחג הסוכות מה העניין?
רצון ה' הוא שיהא "עץ פרי עושה פרי" שטעם העץ כטעם הפרי ורק האתרוג עונה לדרישה זו, אך האדמה הצמיחה "עץ עושה פרי". וכך מתנהגים כל שאר העצים, ועל הפסוק "ונחמד העץ להשכיל" מתורגם "ומירגג" וחז"ל אומרים שעץ הדעת אתרוג היה, "מירגג" דומה ומשמע אתרוג, ה' מצווה אותנו ולקחתם לכם … "פרי עץ הדר"- דרשו חכמים שהכוונה לאתרוג, יוצא שרק האתרוג מיוחד הוא בזה שעונה לרעיון של "טעם העץ כטעם הפרי", אותו לוקחים אנו ביום הראשון, ועל פי החסידות דומה האתרוג ללב, את הלב צריך לקחת בהתחדשות ובשמחה לעבודת ה' ובל נשכח שהיום טו בשבט מתחילה הלבלוב של עצי הפרי .
קליפת האתרוג "הירוקה צהובה" דומה ליסוד האש, הלובן שבו ליסוד האוויר, הנוזל שבו ליסוד המים, והגרעינים שבו ליסוד העפר, נמצא שכלול בו באתרוג כל היסודות הבריאה כך האדם שגם בו כלול כל יסודות הבריאה ידמה אפוא לאתרוג. יוצא שמהות התפילה בטו' בשבט היא, שנהיה אנחנו בבחינת "טעם העץ כטעם הפרי" ומבחינתנו בבחינה של "פיו ולבו שווים" ואז אנו בעצמינו נהיה בבחינת פרי עץ הדר, עבודה שבלב זו היא תפילה, התפילה היא שתהיה בנו הלבלוב ההתחדשות, וכאשר יש בנו את הלבלוב וההתחדשות בלב ובמעשים או אז מתגלה בנו השמחה בשיא עוצמתה, אז שייך שמחה של מצווה במצווה של "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" ברמה היותר נפלאה שיש.
עוד נוסיף ונציין שיש כאן מעין סגירת מעגל בזה שיום ראשון של סוכות נוטלים ארבע מינים שגדלים על רוב מים, ובטו' בשבט ירדו רוב גשמי שנה או לכל הפחות עברו רוב ימות הגשמים בבקשה שייתן ה' לנו בארצנו טל ומטר לברכה.
אילן אילן במה אברכך? הלוא פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת דרכך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.
(ליקוטי שמואל)
