"ותען להן מרים"…
אני רגילה לומר לנשים היקרות דברי תורה וחיזוק, כדי שיבינו איזו זכות גדולה נפלה בחלקן, כשהן דואגות וטורחות, כך שהבעל יוכל ללמוד בנחת וללא הפרעות…
בשירת הים נאמר: " סוס ורוכבו רמה בים".
"ותען" הוא מלשון "מענה", האם מרים נשאלה שאלה כלשהי? מה היתה השאלה, ומהי התשובה?
הנה ההסבר: עצובות וכואבות היו נשות עם ישראל, מדוע ניתנה זכות לימוד התורה הקדושה רק לבני ישראל? 'הגברים יישבו וילמדו תורה', כך טענו הנשים, 'ויקבלו שכר במקום על כל רגע שהוגים בה יומם ולילה. ואילו אנו הנשים, מה יהיה עלינו?'
ותען להן מרים: "סוס ורוכבו רמה בים".
הסוס משמש הרי כעזר לרוכב עליו. שכן אם לא היה הסוס, כיצד יגיע הרוכב למחוז חפצו? ולכן, בעונשם של המצרים גם הסוס טבע בים.
מכאן למדה ולימדה מרים את הנשים, גם לעניין זכותה של האשה בתורה הקדושה שלומד בעלה.
אם אין נשים – אין הבעל יכול ללמוד תורה במנוחה כפי שצריך!
ומכיוון שכך אזי כל לימוד התורה של הבעל – נזקף לזכות אשתו. וכשבאים לעולם האמת, האשה יושבת לצד הבעל, וכל הזכויות שצבר במשך שנות לימודו ועיסוקו בתורה – שמורות לה, מכיוון שהיא זאת שאפשרה לו ללמוד את התורה ולהגות בה יומם ולילה ובמנוחת הנפש.
זו היא, אפוא, זכות התורה של הנשים בעם.
ואשריה של מי שזוכה לכך!
אמא יהודיה צריכה לדעת שיש לה חלק עצום בחינוך ילדיה: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"… האב לומד עם הבנים, אבל האמא – היא זו שנמצאת בבית והיא הדוגמא האישית הטובה ביותר לוויתור, לתפילה ולחשיבות התורה והמצוות.
הילדים החמודים רואים את האמא בתמידות, מה היא עושה, איך היא עושה ומה חשוב לה באמת. ומה שהם רואים – זו שאיפתם, היא הרי הדמות שלהם!
אמא צריכה להיות 'אמא' – עם כל החום והרגש של ה'יידישע מאמע', ללמד את ילדיה איך מברכים בכוונה, להקנות להם את חשיבות עניית ה'אמן' ולהראות לילדיה את גודל חביבות התורה בעיניה, ועד כמה שהיא מחכה להם בשובם מן החיידר בשמחה ובחיוך.
****
אני אומרת לכל מי שבאה ואומרת שהיא לא מרגישה טוב, או שיש לה בקשה גדולה, או שיש לה איזה משהו על הלב: "תגידי בכוונה ובכל ליבך, את מה שלימד רבי חיים וולוז'ינער זיע"א לומר בכל לב ובכל עת: 'ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'".
צריך לדעת שהקב"ה אף פעם לא עושה משהו רע. ואם אדם חוטא, ומגיעים אליו ייסורים כדי לזככו או קשיים – עליו לפשפש במעשיו, לראות במה חטא וכיצד יוכל לתקן את מעשיו.
צריכים תמיד גם לבדוק ולהתבונן – במה עוד ניתן להתקדם בצניעות, שמירת הלשון, שבת ועוד. והעיקר לדעת ולזכור שהקב"ה אף פעם לא מעניש. הקב"ה אוהב את כולם, ואנו נתונים בידיו הטובות באופן מוחלט. פשוט – אין עוד מלבדו!
פעם בא אלי יהודי אחד, שהיתה לו בעיה קשה ומסובכת של חובות וכספים במס הכנסה, והוא היה מודאג מאד. אמרתי לו את העצה הזו לומר בכל לב ובכוונה: "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".
הוא עשה זאת.
והנה התיק שלו עם כל הראיות אבד ואיננו, והוא יצא זכאי נקי ושלם!
ויתור הדדי
ביום חתונתו, אמר סבי הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל לכלתו:
"מקובל כי החתן מביא לכלה מתנה ביום הכלולות, אך אני, היות ולא היו בידי מעות כדי להעניק לך שי כלשהו לחתונה, החלטתי כי המתנה הכי גדולה שאוכל לתת לך היא: ויתור לכל החיים".
התרגשה סבתי הכלה עד דמעות ואמרה: "זו תהיה, אפוא, גם מתנתי אליך, ויתור לכל אורך חיינו המשותפים".
אין פלא, ששני ענקי רוח אלה זכו לחתן גאון וצדיק, הרי הוא אבי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (שליט"א) זצוק"ל.
כי כשיש ויתור, זוכים לדברים רבים!
אפיקומן מה'חזון איש'
בליל הסדר הראשון אותו חגגתי לאחר נישואינו, סעדנו את סעודת החג בביתו של מרן ה'חזון איש' זיע"א.
גיסתי, הרבנית אהובה ברמן ע"ה היתה אז בחורה צעירה, והיא נטלה על עצמה את תפקיד החבאת האפיקומן. כשהגיע זמן אכילת האפיקומן, ביקש ממנה ה'חזון איש':
"השיבי נא את האפיקומן".
ביקשה גיסתי הבחורה הצדקת בתמורה: "ברך אותי שאזכה לילדים צדיקים!".
מרן החזון איש ברך אותה כפי שביקשה.
ואכן, היא זכתה לילדים צדיקים ותלמידי חכמים ב"ה, בזכות שידעה מה לבקש מה'חזון איש' לאפיקומן.
העץ הבודד ורבי איסר זלמן
בחצרו של מרן רבי איסר זלמן מלצר זיע"א, היו גדלים שני אילנות נושאי פרי. מידי שנה בפרוש חודש ניסן, היו באים רבנים לברך שם את ברכת האילנות, משום שיש הגורסים כי ברכה על שני אילנות מהודרת יותר מאשר על אילן אחד.
בעודם באים לברך ליד חצרו, הבחינו ברבי איסר זלמן עצמו, החומק מביתו ולא מברך יחד עם כולם.
הביטו אחריו וראוהו מהלך עד לאילן הבודד, העומד בחצר ביתה של אשה אחת, ורק שם הוא בירך את ברכת האילנות.
כשחזר שאלוהו: "רבינו, מה הסיבה שאתה עצמך אינך מברך כאן? הרי זו ברכה מהודרת יותר!".
נענה ואמר: "אשה זו אמרה לי פעם, שהיא מטפחת את האילן שבחצרה במשך כל ימות השנה, למען אבוא ואברך עליו בחודש ניסן. ואיך אוכל שלא להתחשב בה ולברך במקום זאת בביתי שלי?!"…
(מתוך הספר 'שלישי באשמורת' בעריכת גב' ר. אטיאס – כל מה שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה)