הסיפור הנפלא הבא, מופיע בספרו של הרב שלמה זלמן זוננפלד ז"ל – 'אנשים של צורה'. סיפור ששמע מכלי ראשון – מבעל המעשה, רבי יוסף לוי חגיז שמו.
אחד מגדולי גואלי אדמת ארץ ישראל במחצית השניה של המאה הקודמת, היה יהודי ירושלמי בשם רבי יוסף לוי חגיז.
סיפורים ואגדות רבות התהלכו מסביבו. הוא היה זה שרכש ביחד עם ר' ברוך הירשנוף את שכונת 'מקור ברוך' במרכז ירושלים. ויד היתה לו כמעט בכל רכישה של גאולת אדמה מידי הערבים, שקדמו לשכונות הרבות שהוקמו בירושלים אשר מחוץ לחומה, בשנים שבין תרנ"ה עד סוף המאה.
הוא אף רכש שטח אדמה של כחמשת אלפים דונם, בגליל המערבי בואכה טבריה בשכנות לקיבוץ לביא, ותכנן להקים עליו ישוב בשם "ארץ נפתלי". אבל עיקר עושרו ורכושו של ר' יוסף לוי, בא לו מעסקיו כיבואן הראשון והראשי של נייר ומוצריו.
מדקדק היה ר' יוסף לוי בקלה כבחמורה, וביחוד חביבה היתה עליו מצות שמירת השבת בכל פרטיה ודקדוקיה. הוא היה אחד הלוחמים האמיצים נגד פורצי גדר שמירת השבת בישוב החדש בכלל ובתל אביב בפרט.
לאנשי התשחורת והזקנים שבדורנו עוד זכורה הכרזה הגדולה שהתנוססה על "הבית הכחול" במרכז תל אביב, ברחוב יהודה הלוי, שהיה בבעלותו, שעליה הופיעו המילים באותיות ענקיות "זכור את יום השבת לקדשו – מחלליה מות יומת".
עירית תל-אביב הגישה נגדו תביעה בבית המשפט המנדטורי האנגלי, על תליית שלט "פרובוקטיבי" ללא רשיון מהעיריה. הוא הופיע בפני השופט הבריטי ללא עורך דין, כי חריף מח ושנון לשון היה.
כשהקריא השופט האנגלי בפניו את כתב האשמה, שהאשים אותו שבכרזה שקבע על חזית הבנין הוא מקלל בקללה נמרצת את כל אלה שאינם שומרים שבת, ענה ר' יוסף לוי בטון שקט ותקיף: "אני מקלל?! – התורה הקדושה מקללת אותם, ואתה כאנגלי, הלא מאמין אתה בבייבל (תנ"ך), אנא הגש תביעה נגד הבייבל, ולא נגדי"… ור' יוסף זכה במשפט.
ר' יוסף לוי היה דמות אגדית מגוונת, וחבל שסיפוריו הרבים על גאולת הארץ, ומאבקיו לשמירת צביונה של ארץ הקודש לא נרשמו בספר; אולם כדי להנציח את שמו וזכרו של אחד מיקירי ירושלים, ומקדשי שם שמים ברבים, שהלך ערירי לעולמו, אעלה שני סיפורים ששמעתי מפיו על מה שאירע אתו בגין מסירות נפשו ומאודו לשמור את השבת – וכשם שהוא שמר את השבת, שמרה השבת עליו.
מכיון ששמעתי את הסיפורים מפי ר' יוסף לוי מילה במילה, אציגם בגוף ראשון, יקראו הדברים כאילו מפיו נאמרו.
הנסיעה לקהיר
מלחמת העולם הראשונה נסתיימה בחנוכה תרע"ח (סוף 1917). ארבע שנות המלחמה, שפרצה בתשעה באב תרע"ד, דילדלה את הארץ ורוקנה אותה מכל וכל. במשך כל המלחמה היתה ארץ ישראל שרויה במצור שהטיל עליה הצי האנגלי, ולא היה כל יבוא מבחוץ. גם תעשיה מקומית כמעט שלא היתה קיימת. מאידך, שימשה מצרים השכנה, כבסיס האספקה העיקרי לכל הכוחות הבריטיים באגן הים התיכון. קהיר עיר הבירה של מצרים, תיפקדה כמרכז הפעילות הצבאית והכלכלית, בעוד שנמל אלכסנדריה שימש כבסיס הימי הראשי לצי המלכותי של האימפריה הבריטית ובנות בריתה.
בצד עיסוקי בנכסי דלא ניידי, היה מסחרי העיקרי, בבית מסחר ראשי לנייר ולכל מוצריו, שהיה הראשון והגדול בירושלים. בית מסחר שני, קטן יותר היה לאחים ראובן וזאב זילברשטיין. עלי לציין שאת העסק ירשתי מאבי ר' יצחק זצ"ל, שהיה תלמיד חכם גדול וסוחר ישר וממולח. היה לנו גם סניף ביפו.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שבת המסחר כליל ולא היתה כל פעילות עסקית וכלכלית. המלאי שהיה ברשותנו עם פרוץ המלחמה נתרוקן ולא חודש. רק בשנת תר"פ, שנתיים אחרי המלחמה, התחיל המסחר להתאושש, ואז החלטתי לנסוע לקהיר, לרכוש מוצרי נייר ולחדש את המסחר בענף חשוב זה. איכשהו נודע לאחים זילברשטיין על כוונתי לנסוע לקהיר לרכוש נייר, ובתור מתחרים החליטו גם הם, שאחד האחים יסע גם הוא לקהיר לאותה מטרה.
סיבב הקב"ה, שאני וראובן זילברשטיין, נפגשנו ברכבת שעשתה דרכה מקנטרה שעל גדות תעלת סואץ לקהיר. היה קצת מצב בלתי נעים, כי מאז ומתמיד היתה התחרות בין שנינו. אולם, תוך כדי ישיבה משותפת באותו תא ברכבת, באנו לידי הבנה שאם כל אחד ילך בנפרד לקנות נייר, יריחו מיד הסוחרים המצריים שקיים ביקוש מוגבר ויקפיצו את המחירים, ושנינו נפסיד. הסכמנו אפוא, שיווצר הרושם כאילו מדובר בקונה אחד, ועל החבילות נסמן מה שייך למי.
מכיון שכל משק הרכבות היה משועבד לצרכי הצבא הבריטי, היה קושי רב בהשגת קרון לצרכים אזרחיים, והדבר הצריך פרוצדורה ארוכה ומסובכת והמתנה ממושכת עד להשגת אישור על הקצאת קרון; כי הרכבת שימשה אז אמצעי התחבורה הבלעדי, עד שאפילו הצבא הבריטי שהיה מהמתקדמים באותה תקופה, השתמש עדיין בעיקר בעגלות ובסוסים לצרכי תחבורה.
באמצעות קשרים שונים והענקת מתת לכל מיני גורמים, הצלחנו להשיג אישור על קרון שיחובר לרכבת היוצאת לקנטרה במוצאי שבת. אולם את העמסת הסחורה היה עלינו לבצע ביום שישי לפני כניסת השבת.
חמישים עגלות עמוסות
הסתובבנו כמה ימים אני וזילברשטיין, עד שהצלחנו לרכוש מבתי מסחר שונים בעיר את כמות הנייר שהיתה דרושה לכל אחד מאיתנו.
התקשרנו עם סוכן ('ראיס') שגייס עבורנו כחמישים עגלות משא, שעליהן יועמסו החבילות עם הנייר. קבענו שאני אעמיס את אלה שמסומנות בראשי תיבות של שמי, וזילברשטיין יעמיס את החבלות המסומנות עם שמו, קבענו מקום מפגש לכל העגלות, ומשם ניסע בשיירה אחת לתחנת הרכבת.
כבר ביום שישי בבוקר כשהתחלנו לרכז את הנייר מרבעים שונים בעיר הגדולה, נתקלנו בקשיים רבים. בגלל השבתון המוסלמי מאחרים הסוחרים המצריים בפתיחת עסקיהם, ורק בשעה שתים בצהרים היתה השיירה כולה במקום הריכוז, מוכנה לזוז לכיון תחנת הרכבת. לראובן זילברשטיין היו עד כמה סידורים בעיר, והוא השאיר לי את תפקיד העברת מטעני הנייר לרכבת.
סוף סוף התחילה שיירת העגלות לזוז ממקום הריכוז לכיוון תחנת הרכבת. לאחר נסיעה של כשעה ברחובות קהיר הצפופים, הגיעה השיירה לא הרחק מתחנת הרכבת, והנה פתאום נחסם הרחוב ע"י שוטרים צבאיים – אין מעבר!!
שיירה צבאית הגיעה מכיוון תחנת הרכבת, ומאות עגלות ומרכבות עם צבא השתרכו לאורך הכביש. נכנסתי ללחץ נוראי, הנה השבת מתקרבת, ואפילו אם יפתח המעבר, ספק גדול אם יספיקו להעמיס את כל הסחורה על הרכבת, לפני כניסת השבת.
מה שיגורתי בא לי – אחרי שהכביש נפתח תנועה, נתברר שלא נשאר די זמן לפרוק את העגלות, ולהעמיס את הסחורה על הקרון בטרם תכנס השבת.
משהתקרבה השיירה לתחנת הרכבת, נתתי הוראה לעצור ולא להכנס לתחום התחנה. העגלונים, שעצביהם היו מרוטים מהטלטולים של כל היום, התפרצו בזעם באיומים שונים. בקושי השתיק אותם הראיס. הסברתי לו את הבעיה, והוא האיץ בי להחליט מיד, כי סבלנות העגלונים פוקעת.
– יש רק דרך אחת, אמרתי לו, לפרוק את הסחורה על הרציף מהר ככל האפשר, מבלי לבצע את ההעמסה.
– "לא בא בחשבון", ענה לי הראיס. "אסור לפרוק סחורה על הרציף ללא אישור מוקדם. יש לבצע את הפריקה והטעינה בו זמנית".
להטיל את כל המטען לנילוס
לא איבדתי את עשתונותי, ואמרתי לו בקור רוח: תפרוק ותעמיס רק את העגלות הנושאות את החבילות שעליהן רשום ראשי התיבות R.Z. (ראובן זילברשטיין), ואת היתרה שעליהן מסומן בראשי תיבות J.L.C.H תוכל מצידי להטיל ישר לתוך הנילוס… לא היה לי באותה שעה שום ספיקות והיסוסים. הייתי שלם בנפשי, והעדפתי להפסיד את כל כספי ולהישאר בעל חוב כל ימי חיי, ובלבד לא להכנס לחשש של חילול שבת.
– "צר לי לאכזב אותך חוואג'ה יוסף, לא אוכל למלא אחרי הוראתך, כי עונש כבד צפוי לכל מי שמשליך פסולת לתוך הנילוס, וביחוד כמות כזאת. אין לך הרבה זמן לחשוב, כי העגלונים מתחילים להתמרד, הם קרובים להתפקעות, ואז יהיה הכל אבוד".
הרמתי עיני לשמים ואמרתי: רבש"ע, מאין יבוא עזרי, הלא כל ימי חיי מסרתי נפשי למען שבת קדשך, ועכשיו אגרום שתחולל בגיני, אנא אל תביאני לידי נסיון, כי כבד הוא ממני.
בעודני תר ומחפש אחרי איזה מוצא, צדה עיני שבקצה הרחוב עומד ארמון עם שער ברזל, שדרכו נכנסים פנימה. ביקשתי מהראיס להמתין כמה רגעים. רצתי בכיוון הארמון. נכנסתי פנימה וראיתי חצר גדולה מטופחת עם גינות נוי וירק, וממטרות מים מתיזות מים אל-על. שמתי לב לכך שאין בקורת בכניסה.
חזרתי בריצה אל הראיס, וציוויתי עליו להכניס את כל העגלות לתוך החצר, ולפרוק את הסחורה באחת מפינות החצר.
הראיס מילא אחרי הוראתי, כי לא היה לו כל ספק שקיבלתי רשות על כך. העגלות נכנסו בשורה עורפית לתוך הרחבה הגדולה שבמרכז הארמון, והתחילו לפרוק את מטענן ולרכזו באחת הפינות שבחצר.
בחצר ארמון הגרנווזיר
תוך כדי פריקה נכנסה לחצר כרכרה מפארת רתומה לארבעה סוסים, ובתוכה ישב איש שררה במדים צבאיים, וחזהו דחוס עיטורים ומדליות לרוב.
לא היה כל ספק מי האיש – זה היה הגרנדווזיר של קהיר (המושל הכללי).
המושל הבחין מיד בתנועה המוזרה בחצר ארמונו, שדמתה אז יותר לתחנת רכבת מאשר לרחבה של ארמון מלכותי. הוא ביקש מעגלונו לעצור ולברר את פשר הדבר. לא עברו רגעים רבים, ונקראתי להתייצב בפני המושל ולהסביר את פשר הפלישה לשטח הארמון.
בערבית רהוטה הסברתי למושל מה שקרה לי, וכי הייתי אף מוכן להפסיד את כל רכושי ובלבד שלא לעבור על מצוות ה'. בגלל דוחק הזמן וחוסר ברירה, לא יכולתי להמתין עד להשגת אישור להחניית העגלות בשטח הארמון, ואני מוכן לשלם כל סכום שיידרש ממני עבור האיחסון. חזרתי והתנצלתי על הפעולה החפוזה, שנעשתה מחוסר ברריה.
מבטו הקשוח ונעדר ההבעה של המושל הצבאי נתרכך במקצת, וחיוך סלחני הופיע על פניו הנוקשים. היה ניכר שאיש הצבא האנגלי נתמלא הערצה וכבוד, לאיש העומד נגד, שהיה מוכן תוך שמירה על עקרון דתי להפסיד את כל רכושו.
המושל הרהר קצת ואחר כך פנה אלי ואמר: "אם הבנתי נכון מה שאמרת, הרי מסתבר שהיית מוכן לוותר על כל התכולה של העגלות, כדי לשמור על עקרון קדושת השבת, והציווי האלקי שעומד אצלך מעל לכל אינטרס אישי וכספי.
"אם כנים דבריך, אני מציע שתחתום על הצהרת ויתור של המטען לטובת המשק הממלכתי של המדינה, שזה בודאי עדיף על הטלת המטען למצולות הנילוס. עד כמה שאני זוכר ממה שקראתי בבייבל, יש בו ציווי של 'בל תשחית'… אם תסכים ותעשה כך, יסולח לך על כניסה ללא היתר לתוך שטח צבאי ריבוני".
הצהרת הויתור
– מצידי אני מסכים מיד, השבתי לו, אבל בקשה אחת יש לי: לא כל המטען שייך לי, חציו שייך לסוחר בשם זילברשטיין. את החלק שלי אני מוסר ברצון כפי שביקשת, ואילו החלק של זילברשטיין, יואיל המושל הנאור לשחרר, כך שהחבילות המסומנות בראשי תיבות J.L.C.H. יועברו לשלטונות, ואלו שמסומנות בראשי תיבות R.Z. (ראובן זילברשטיין) ישוחררו.
המושל הסכים לבקשתי ושלח לקרא למזכירו האישי וציוה עליו להכין את ההצהרה.
באותה שעה לא היה אדם יותר מאושר ממני. עמידתי בנסיון הקשה, מילאה אותי סיפוק אין קץ. גם המחיר הכבד של ויתור על כל כספי, לא נראה בעיני ככבד מדי.
תוך שהמזכיר מכין את הטיוטה, ירדתי לעגלונים ופיקחתי על הפריקה, ועם סיומה שילמתי לכל אחד מהם את שכר טרחתו ועמלו, וגם לראיס הענקתי נתינה הגונה ופטרתי אותם לשלום.
נשמתי לרווחה, ובמצב רוח מרומם חזרתי ללשכתו של המושל. הוא הגיש לי את ההצהרה לחתימה. התפלאתי קצת לשם מה היא נכתבה על נייר רשמי של המפקדה הצבאית הראשית. הטיוטה היתה כתובה בשפה האנגלית, ואני לא שלטתי בשפה זו. בכל זאת לא השתהיתי וחתמתי עליה בצורה עיוורת, להפגין שיש לי אמון מלא במושל.
קמתי ממקומי, והתנצלתי שעלי לחזור מיד למלון לפני כניסת השבת. תוך כדי פרידה ביקשתי ממנו טובה קטנה, שירשה לי להפקיד אצלו עד ליום ראשון את כספי וחפצי המוקצה שלי, בהסבירי לו שליהודים אסור להחזיק חפצים אלה בשבת.
– "אין צורך בכך" – ענה המושל באדיבות – "אני אדאג שתגיע למלונך עוד לפני כניסת השבת". הקיש בפעמון, וקרא לעגלונו וציווה עליו לקחתנו מיד בכרכרה המלכותית למלון. הודיתי לו מקרב לב, והוא הגיש לי במעטפה סגורה העתק מההצהרה שהחתים אותי.
עוד הספקתי להגיע למלון לפני כניסת השבת, להתרחץ ולהחליף בגדים לכבוד שבת. לא הלכתי להתפלל בבית הכנסת שליד המלון, כי לא רציתי לפגוש את זילברשטיין שילחץ עלי לספר לו מה היה בתחנת הרכבת, ולא רציתי להכשל באיסור דיבור חול בשבת. הצלחתי איכשהו להסתתר ממנו עד צאת השבת, כי זילברשטיין התאכסן במלון אחר.
עלי לציין, כי המחשבה שיצאתי נקי מכל רכושי לא הטרידה אותי כלל. להיפך, היתה לי הרגשה נפלאה וסיפוק נפשי עצום על שהיה לי הכח לעמוד בנסיון. כך שהשבת עברה עלי במצב רוח מרומם, והייתי מאושר שלא נתחללה שבת קודש בגללי.
במוצאי שבת בא אלי זילברשטיין למלון כולו מתוח ומרוגז, וטען שחיפש אותי במשך כל השבת ולא הצליח לפגוש אותי. סיפרתי לו כל מה שקרה עם העגלות והגרנדווזיר, ותעל חמתו עד להשחית. הוא שפך עלי קיתונות של גידופים, וטען ברוגזה שבגלל הפנטיות והחומרות היתרות שלי, הפסדנו את הקרון שהוקצה לנו, ועתה ניאלץ לחכות עוד כמה שבועות עד לקבלת קרון, ואף לשלם דמי אחסנה ולשהות בקהיר עד שנצליח לקבל קרון אחר. אני הבלגתי ולא השבתי, דנתי אותו לכף זכות, כי "אין אדם נתפס על צערו", ולא כל אחד בנוי ומסוגל לעמוד בנסיון, ואין לבוא אליו בטרוניה.
לשם הרגעה רק אמרתי לו: עליך להיות מרוצה שנשארת ברכושך, כי אני גם את זה הפסדתי, והושטתי לו את העתק ההצהרה.
ההפתעה הגדולה
זילברשטיין ששלט בשפה האנגלית, קרא את ההצהרה, ותירגם לי אותה מילה במילה, וזה היה תוכנה:
"האדון הנכבד יוסף לוי חגיז מירושלים מורשה משלטונות הצבא להשתמש בכל שטח שירצה בתחום הארמון, לשם אחסנת כמות בלתי מוגבלת של נייר, עד שישיג משלטונות הרכבות אישור על קרון שעליו יטעין את המשלוח המאוחסן זמנית בשטח הארמון, ואשר מיועד להשלח לפלסטינה".
על המסמך באה חתימתו של המושל בכבודו ובעצמו. מתחת לחתימת המושל באה שורה נוספת שבה היה כתוב שהוא, י.ל. חגיז, מתחייב לפנות את המטען מיד אחרי שיתאפשר הדבר מצד רשות הרכבות.
הייתי נדהם ומופתע מהתוכן המשונה שבהצהרה. עתה נתחוור לי שהמושל האנגלי, כאחד שמאמין ב'בייבל' רצה להעמידנו במבחן, והוא שיחק את המשחק עד הסוף. החלטתי מצידי להמשיך בהעמדת הפנים.
למחרת בוקר הלכנו שנינו ללשכתו של המושל, ונתקבלנו על ידו בחמימות רבה. העמדתי פני מתמם ואמרתי: אחרי שתרגמו לי את "הצהרת הויתור", נתברר לי שהיא שונה ממה שהוסכם בינינו…
נתן המושל חיוך רחב מאוזן אל אוזן ואמר: "חוואג'ה חגיז, כלום יעלה על דעתך שאני אקח את רכושו של אדם שמוכן לוותר עליו בכדי לשמור על עקרונות דתו ואמונתו?! – הלא על אדם כזה, כל מילות השבח וההערכה ימעטו, לעומת אבירותו וגדלותו הנפשית. אם היה סיפק בידי הייתי מכפיל לך את רכושך. והנה קח לך את כרטיס הביקור האישי שלי, ואשר בפניו יפתחו כל הדלתות של משרדי הממשלה בעיר. ומתי שהנך זקוק לאיזה שירות, לשכתי פתוחה לפניך!".
הודינו למושל האדיב, ונפרדנו ממנו בידידות, תוך החלפות מחמאות כמיטב המסורת הלבנטינית.
נס כפול ומשולש
מלשכתו של המושל פנינו לתחנת הרכבת לברר מה עלה בגורלו של הקרון שלנו. בדרך התנצל זילברשטיין על התפרצותו כלפי; כי אחרי ששמע את התפעלותה של אישיות רמת דרג, על רמתו המוסרית של אדם העומד על עקרונותיו, הרגיש מאד לא נוח, וטען שזה היה מתוך צער וכאב על התוצאות וההפסדים שציפו לנו.
כשהתקרבנו למשרדו של מנהל התחנה, הבחין בנו מתוך חלונו שפנה אל הרציף. הוא קם ממקומו, ניגש אל החלון שפנה אל הרציף, ונפנף לנו בידו כשבין אצבעותיו תקוע מטבע זהב בערך של עשרה לירות שטרלינג.
הנפנוף המתגרה עורר בלבנו את החשש, כי הוא רומז לנו שזה הסכום שנצטרך לשלם כפיצוי עבור אי ניצול הקרון. אלא שכאן ציפתה לנו הפתעה נוספת…
– "בוודאי הנכם מודאגים על ענין הקרון שלא נוצל" – פתח המנהל את דבריו באדיבות רבה – "יש לכם מזל מיוחד, ואולי זו הדת והאמונה ששומרת עליכם (הוא כנראה כבר שמע מהמושל מה שהתרחש). ביום שישי בצהרים בא אלי במפתיע סוחר בדים מיפו שבפלסטינה, שתורו לקבל קרון היה ביום שלישי הבא, והתחנן שאחליף לו להיום, כי עליו לחזור בדחיפות הביתה, והוא מוכן להוסיף עשרה שטרלינג זהב, פיצוי עבור ההחלפה.
"היתה לי איזו הרגשה שאולי אתם כיהודים השומרים את השבת, לא תספיקו איכשהו לנצל את זכותכם. הצעתי לו לחכות עד סמוך לשבת, וכשעה לפני השקיעה כשנוכחתי שלא הגעתם, מסרתי לו את הקרון, והנה הפיצוי שהוא נתן, זה שייך לכם ואך ורק לכם"…
סירבנו לקבל את המטבע, ונימקנו בכך שאיננו רוצים להרוויח מזה ששמרנו על עיקרון של דת – אולם, הוא עמד בתוקף שהמטבע שייך לנו, ולא של מישהו ואחר.
– "הסיפור תם, אבל לא נשלם", אומר ר' יוסף לוי בנימה של סיפוק.
במוצאי שבת הפליגה הרכבת לקנטרה. בעת שחנתה בתחנת קנטרה, הופרדה ממנה הקרונות שהיו מיועדים לארץ ישראל. תוך כדי החלפת הקטרים והקרונות, ניתק מישהו את הקרון האחרון שעליו הועמסה הסחורה של סוחר הבדים, והוליכו למסילה צדדית בקצה התחנה, ובחסות החשכה הוריקו את כל תכולתו.
ביום שלישי הועמד לרשותנו הקרון שהיה מיועד לסוחר הבדים, והכל היה כשורה. עזבנו את קהיר בהודיה לה' על הנס המשולש שקרה לנו, ואשר כונה על ידינו "נס יציאת מצרים של שנת תר"פ".
2/471
מעניין מאוד מאוד היה הסיפור
זה הסיפור הכי יפה שקראתי