"ויסר מעלי רק את המוות הזה" (שמות י, יז)
אישה אחת התדפקה על דלת ביתי, והציגה את עצמה כחברת קיבוץ 'רמות מנשה'. האישה הודיעה שעשתה את הדרך הארוכה מהקיבוץ עד לבני ברק, כדי לספר לרב את המעשה המדהים שהתרחש בקיבוץ, וגרם שם להתעוררות מרובה:
"לפני כמה ימים", היא מספרת, "התרגשה על האזור בו אני מתגוררת, סופת ברד חזקה ונדירה, כשגבישי הברד היו ענקיים, בצורה שלא ראיתי מעודי.
"גם הקיבוץ שלנו היה בטווח הסופה שנמשכה זמן רב, וגרמה לנזקים לגידולים ולחלק מהבתים. הבתים ב'רמות מנשה' הם וילות דו-משפחתיות, וגג אחד מכסה את שתי הדירות.
"גבישי הברד הענקיים היכו בחוזקה רבה על גגות הבתים, גרמו לרעש מחריש אוזניים וכאמור לחלק מהם נגרמו נזקים. לא הייתה פינה אחת שהברד לא הגיע אליה.
"והנה", היא ממשיכה לספר, "כבר בתחילתה של הסופה הבחינו כמה מהחברים במראה מוזר, שגרם להם לפיק ברכיים. באחד הבתים הדו-משפחתיים ירד הברד רק על חציו האחד של הבית, דהיינו על דירה אחת מתוך השתיים, ואילו על גגה של הדירה השנייה לא ירדה ולו חתיכת ברד אחת.
"המחזה היה מדהים. גבישי הברד כאילו התעלמו מהדירה השנייה, ולא נגעו בה. הגבישים ירדו על כל הבתים בסביבה, וגם על הבית האחד שבתוך המבנה הדו-משפחתי, ואילו הדירה השניה נשארה נקיה לחלוטין!
"חברי הקיבוץ נרעשו לנפשם מעצם המחזה, אך ה'הרעשה' הייתה כבדה עוד יותר, כשנזכרו שבדירה ההיא שעליה לא ירד הברד, מתגוררת אלמנה. אחד מהם נזכר בכמה מפסוקי התורה, האוסרת לענות אלמנות, ואמר: 'אם הקב"ה בעצמו שומר על אלמנות בדרך מופלאה שכזו, אות ברור הוא שהוא אמת ותורתו אמת!'…".
האשה שהגיעה אל הגר"י זילברשטיין סיפרה, שכמה מחברי הקיבוץ נכנסו לביתה של האלמנה, ומצאוה כשהיא עצמה מתפעלת ומשתאה לנוכח המחזה, שהברד לא ירד על ביתה. "המפתיע היה, סיפרה להם, שלפני מספר ימים החלה להרהר בתשובה, הגיעה למסקנה שהיא צריכה לשנות את עצמה, והחליטה 'לקחת את עצמה בידים'"…
ארבה
בסוף מכת ארבה מבקש פרעה ממשה: "ויסר מעלי רק את המוות הזה" (שמות י, יז), וכתב בעל הטורים שהמילה "ויסר" מופיעה בתורה שלוש פעמים: האחת – בפסוקנו, השניה – "ויסר הצפרדעים", והשלישית – "ויסר מעלינו את הנחש". וזו לשונו: "מלמד שעם הצפרדעים ועם הארבה היו נחשים, והיו ממיתים בהם, על כן אמר 'ויסר מעלי את המוות'"
וצ"ע, אם כן הרי היה משה צריך להתרות בפרעה גם בעניין זה של הנחשים, ולהודיע לפרעה על ה'אורחים' שיצטרפו לצפרדעים. כיצד זה שמשה רבינו התעלם מכך והתרה בפרעה רק על הארבה?
ויש לומר, מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא, ומנהג השלטונות כאן בעולם הזה, שאם צריך לשלוח פקידים לגביית מס, שולחים עמהם שוטרים עם כלי זין, כדי לשמור על הפקידים, ומי שמפריע להם – מקבל טיפול מידי מהשוטרים.
וכך הוא הדבר גם במלכותא דשמיא: הקב"ה שלח את הצפרדעים להכות את מצרים, ויחד עמהן נשלחו נחשים בדמות 'שוטרים', ויתכן שהאנשים שניסו להפריע לצפרדעים למלא את תפקידן, הוכשו על ידי הנחשים. ולכן לא היה צורך להתרות בפרעה במיוחד גם על בואם של הנחשים, משום שעיקר המכה היה על ידי הארבה. הנחשים באו רק 'לאבטח' אותן.
וכאן נספר דבר מופלא שסיפרה לי הרבנית קנייבסקי ע"ה:
לביתו של גיסי, הגאון רבי חיים, הגיע אדם צעיר שהיה נתון בסערת נפש גדולה, ואמר שברצונו לבקש מחילה מהגר"ח. כששאלוהו מה ארע, סיפר כדלהלן:
"בישיבה לבעלי תשובה בה אני לומד, הזדמן לנו ללמוד על חגבים. מגיד השיעור סיפר את הידוע מזה כבר, שכאשר הגר"ח קנייבסקי עסק בלימוד הלכות אלו, הגיע לפתע חגב אל החלון שלצידו ישב ולמד. הגר"ח צפה בסימני החגב, ועל פי מה שראה כתב את ההלכות בספרו".
הבחור המשיך לספר, שכאשר שמע את הדברים יוצאים מפי הר"מ שלו, הגיב ואמר: "אני לא מאמין לסיפור זה"…
"והנה כאשר חזרתי לאחר מכן לביתי, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי, כי בחדרי הבית האחרים לא היה ולו חגב אחד, וגם בכל האזור לא הסתובבו חגבים.
"הבנתי מיד שהדבר בא אלי כעונש מן השמים, על שזלזלתי בכבודו של הגר"ח, ולכן באתי עתה לבקש ממנו מחילה", אמר הבחור בקול מלא חרדה.
הרבנית קנייבסקי סיפרה לי, שבעלה הגר"ח שמע את הדברים, חייך בענווה מרובה, ואמר שכמובן הוא מוחל. הנוכחים בחדר התרשמו שענוותנותו היא כה גדולה, עד שאין הוא מתייחס לכך כלל.
לאחר מכן חזר הצעיר לביתו, ואז ארע הפלא השני: כל החגבים נעלמו והיו כלא היו.
(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')