"והגדת לבנך" (י"ג ח')
נכד רבינו, הרב אריה אלישיב, מספר: סבי התאמץ בכל כוחותיו כדי שלא להטריח כל אדם בעבורו. גם בשנותיו האחרונות, כשגופו היה חלוש ומיוסר, השתדל שלא לבקש מבני ביתו דבר ולו הפעוט ביותר. כאשר סעד את ארוחותיו ודבר מה היה חסר על השולחן, נהג לקום ממקומו ולהביאו בעצמו. כהרגלי הייתי קופץ ומנסה להבין בעצמי מה חסר, ופעמים היה עולה בידי להקדימו ולהביא לו את הנצרך, אך הוא עצמו מעולם לא ביקש שיביאו לו דבר. בסעודות השבת, כאשר סיים לאכול את המנה, לא היה מבקש לזרז את הגשת המנה הבאה, אלא מסיר מלפניו את צלחתו ושוקע בספר עד שבני הבית הבינו מעצמם שיש להגיש את המנה הבאה.
בכל שנותיו נמנע מרן מלהשתמש באחרים, ולמרות חולשתו הרבה לא ביקש שיסייעוהו, עד שלעיתים רבות נאלצו בני הבית להתחנן בפניו כדי שיתיר להם לשמשו. גם בשנותיו האחרונות, כשבלית ברירה אחרת נאלץ להיעזר בבני ביתו, לא היה מבקש בפיו דבר. באחת הפעמים בני הבית לא שמו ליבם לכך, שרבניו סיים את סעודתו ויש להגיש לפניו מים אחרונים. רבינו התרומם בקושי רב ממקומו, נושא עימו את משא מאה שנותיו, ובמאמצים עילאיים פסע פסיעה אחר פסיעה לעבר הברז, כדי ליטול את ידיו.
בכל ערב שבת נהג רבינו להתעניין ולשאול אותי איזה נכד עתיד לשהות עימו בביתו בשבת. בליבי תמהתי תדיר מפני מה רבינו, הפרוש מכל ענייני החומר, טורח להתעניין מי אמור לשהות עימו. באחת ההזדמנויות, בעידנא דחדוותא, עלה בידי לשאלו ולעמוד על פשר הדבר. התברר כי סבי, שהקפיד על מנהגו שלא לבקש דבר מאדם, הכיר את הרגליו ומנהגיו, מעלותיו וחולשותיו של כל נכד ונכד, וידע, שכאשר נכד פלוני שוהה עימו, עליו ליטול את הגמרא לבדו ולהביאה לשולחנו, מפני שאותו נכד אינו מודע לכך שיש להביא לו את הגמרא. כאשר נכד אחר התארח בביתו, ידע סבי כי עליו ללכת מספר צעדים כדי ליטול ידיים לאחר השכמתו, מפני שנכד זה נוהג להניח את ספל המים והקערה במרחק מה ממיטתו וכן על זו הדרך.
זו הייתה פישרה של אותה ההתעניינות, שמטרתה הייתה לדעת כיצד עליו לנהוג ואלו פעולות עליו לבצע במו כוחותיו הדלים, בכדי לעמוד במנהגו שלא לבקש דבר מאיש!
*
במשך כל ימיו נהג רבינו לקרוא את פרשת השבוע 'שנים מקרא ואחד תרגום', כשהוא עטוי בבגד עליון. ביום השישי האחרון לשהותו בביתו, כשהוא ישיש בן מאה ושתיים שנה, וגופו שבע-הימים חלש, דואב ומתקשה בכל תנועה, פתח רבינו את החומש וניצב מולו באלם בלא להתחיל בקריאה כסדרה.
דקה, שתיים ושלוש חלפו, ורבינו עדיין עומד אל מול החומש כששפתיו נצורות ופיו דומם. הרגעים הלכו וחלפו, עד שנכדו ששהה במחיצתו, העלה את התמיהה: "מפני מה הסבא ממתין?"
"נאה ויאה לקרוא 'שנים מקרא' כאשר לבושים בבגד עליון!", נשמעה התשובה.
הנכד שהבין את הדברים, שנאמרו ברמיזה וירד לדעת אומרם, אץ להביא לסבו את החליפה וסייע בידיו ללבשה. רק לאחר מכן החל רבינו לקרוא את הפסוקים בהטעמה ובחיות נפלאה. וכך התברר, כי על אף תשישות כוחותיו ורפיון גופו, הקפיד שלא לבקש מאומה מאדם.
בעת שנכדיו היו שוהים בביתו, לא היה רבינו בוחנם על תלמודם מעולם, ואף לא היה מדבר בלימוד אלא עם מי מנכדיו, שידע כי ראוי הוא לכך וישמח בכך. וטעמו עימו, שהרי הנכדים באים אל סבם כדי לבקר ולהתארח ולא למבחן פומבי.
אחד מנכדי רבינו, שהיה טורח ומגיע מעיר אחרת, זכה לכך שסבו היה מקבלו בכבוד גדול, מתעניין בשלומו ומעניק לו תשומת לב יתרה. באחד הימים נכנס הנכד לבית סבו, כשבאותה העת שהה בחדר נכד נוסף. באותו היום שינה רבינו ממנהגו, וקיבל את פני נכדו המסור בקצרה, כשהוא מברכו לשלום בניד ראש ותו לא.
רק לאחר שהנכד השני יצא מן החדר, קיבל רבינו את פני נכדו כהרגלו, ודרש בשלומו בחום ובלבביות. כל זאת למען לא ייפגע חלילה הנכד השני, כאשר יראה כיצד סבו מעניק לנכד אחר תשומת לב וקירבה יתירה, שהוא עצמו לא זכה לה.
כאשר אחד הנינים לו רחש מרן הכרת טובה, עמד לבוא בברית האירוסין, השתדל רבינו לסובב את הדברים כדי שטקס הווארט וחגיגת האירוסין יערכו כאחד.
בני הבית תמהו מפני מה רבינו טורד את מנוחתו בדבר, ומאי נפקא מינה לו האם שני האירועים יערכו יחדיו או כל אחד בפני עצמו. ברם כאשר פשר כוונתו העמוקה והמחושבת התחוורה לבני הבית, נוכחו הללו לראות, כיצד כל צעד מצעדיו נעשה מתוך שיקול דעת מעמיק וזהירות מרובה, כדי שלא לפגוע חלילה במאן דהו.
מספר חודשים קודם לכן, התארס נין נוסף של מרן, שלא נמנה על באי הבית הקבועים, ועקב כך הסתפק רבינו בכך שהשתתף בטקס הווארט שנערך בביתו, כשאינו מבטל את תלמודו לצורך ההשתתפות במסיבת האירוסין, שנערכה מספר ימים לאחר מכן. ברם עתה, כאשר נין נוסף המקורב אליו מאוד, עמד לבוא בברית האירוסין, היה עליו להיות נוכח הן בטקס הווארט והן במסיבת האירוסין.
רבינו היה נתון במיצר, שהלא מצד אחד עלה בליבו החשש כי נינו, שהתארס זה לא מכבר, עלול לחוש כי נגרע חלקו בכך שזקנו לא טרח להשתתף במסיבת אירוסיו, והסתפק בהשתתפות בטקס הווארט בלבד, אך מאידך גיסא, מפני מה יפסיד הנין העומד עתה לבוא בברית אירוסין, שראוי הוא לכך שסבו ישתתף הן בטקס הווארט והן בחגיגת אירוסיו?!
לאחר שהוגיע את מוחו בדבר, עלה בדעת רבינו פתרון מניח את הדעת, שבעזרתו עלה בידיו להיחלץ מן הסבך אליו נקלע. מרן עשה את כל המאמצים האפשריים על מנת שהווארט והאירוסין יערכו יחדיו, וכך יוכל להשתתף באירוע אחד בלבד, בלא שיראה כי הוא מבכר נין אחד על פני רעהו, וכך הכל יחושו כי הוא נוטל חלק בשמחתם ראויה ושווה.
(מתוך הספר 'עמודו של עולם')