יעקב א. לוסטיגמן
את שנות ילדותו המוקדמות זכה הגאון רבי שלום פוברסקי זצ"ל, לעשות בעיירה הליטאית ברנוביץ, עירו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, שכיהן אז כראש הישיבה בעיר.
מקום קבוע היה לו לרבי אלחנן ב'מזרח' של בית הכנסת, סמוך לארון הקודש, וחלל צר נותר במרווח שבין מקומו של רבי אלחנן לבין ארון הקודש.
לימים סיפר הגר"ש פוברסקי, שבהיותו ילד רך בשנים, נוהג היה להידחק בין רבי אלחנן לארון הקודש בשעות התפילה בבית הכנסת, שם מצא מסתור שבו נהנה להתחבא.
באותן שנים התכסו שמי אירופה בענניה השחורים של מלחמת העולם השנייה. סבל רב ירד על היבשת הלבנה, ובמיוחד סבלו היהודים, שהפעם גם התמודדו מול מזימתו המרושעת של הצורר הנאצי ימ"ש, להשמיד את העם היהודי כליל, חלילה וחס.
הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, לימים ראש ישיבת פוניבז', נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולצאת לדרך חתחתים, כשהוא נוטל עמו את רעייתו ואת ילדיו, בהם גם בנו הגדול וממלא מקומו בראשות ישיבת פוניבז' הגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א, ולהבחל"ח, בנו רבי שלום זצ"ל, כמו גם הבן השלישי ר' חיים יבלחט"א, ובתו אשת הגאון רבי ברוך פינס זצ"ל.
נדדה המשפחה והגיעה לווילנא הבירה, שם שהתה יחד עם פליטים רבים שמצאו להם מחסה, בעיר שנותרה לפליטה באותה העת בין המחנות היריבים, עד להפרתו של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על ידי הנאצים ימ"ש.
מעניין לציין, כי מאחר ורבי שלום לא הספיק ללמוד קריאה בחיידר בגלל גילו הצעיר, ביקש אביו מהרבנית של הרב מבריסק שתלמד אותו קרוא וכתוב, וכך אכן היה, וכל ימיו היה רבי שלום מלא הכרת הטוב לאותה אשת חבר, שלימדה אותו את הבסיס לכל ידיעת התורה שלו.
"למדנו במקום שבו יכלו הקומוניסטים להפתיע אותנו", סיפר רבי שלום זצ"ל לבני שיחו, "ולכן היה מונח על השולחן לוח שחמט באופן קבוע, כדי שאם ייכנסו חלילה חיילים קמוניסטים או אנשים זרים שאינם מוכרים לנו, נוכל מיד להחביא את הדפים והספרים ולשחק כביכול שחמט, להסיר כל חשד".
בעת ששהה בווילנא, סיפר, זכה להשתתף גם במסע ההלוויה של גאון ישראל רבי חיים עוזר גרודזנסקי, אליה לקחה אותו אמו מרת צפורה ע"ה.
מווילנא נדדה המשפחה לרוסיה, ולאחר נדודים רבים זכתה לעלות לארץ הקודש.
סיפר רבי שלום זצ"ל, שאביו רבי דוד זצ"ל נוהג היה להאריך מאוד בסעודות השבת בתקופת הנדודים ההיא, ובמיוחד כשהיו באזורים שתחת שליטתם של הקומוניסטים.
לאחר שהגיעו לארץ הקודש, שם רבי שלום לב לכך שסעודות השבת הפכו קצרות יותר, ושאביו הפסיק להאריך כל כך באמירת הזמירות בשירות ותשבחות, ושאל אותו מה על ככה ומדוע שינה ממנהגו הקודם.
השיב רבי דוד כי בהיותו תחת שלטון הקומוניסטים, חשש לגורלם הרוחני של ילדיו, ומאחר ולא יכול היה לדעת מה ילד יום, ואם ילדיו ינותקו ממנו בכח הזרוע חלילה וחס, החליט להשקיע כוחות גדולים מאוד ביצירת הווי יהודי של שמירת שבת ושירת זמירות וכדו', כדי שייחרטו הזיכרונות הללו בלבם של הילדים הרכים, ואם חלילה וחס הם יתגלגלו ויגיעו למקום שבו לא יהיה אפילו זיק של יהדות, לכל הפחות תישאר הגחלת הזאת לוהטת בלבם, ותסייע להם לזכור מאין באו ולהיכן הם צריכים לשים את מגמתם.
"כאן בארץ הקודש הוסר החשש", אמר רבי דוד לבנו, "ולכן אינני צריך עוד להאריך כל כך בסעודות השבת ובשירת הזמירות".
את כל הסיפורים הללו שמענו מפיו של הרה"ג ר' יצחק ברוורמן, אשר זכה לשמוע אותם מפיו של רבי שלום פוברסקי זצ"ל בעצמו, בעת שרשם מפיו שיחה מיוחדת אותה פרסם במוסף 'שבת קודש' בעיתון 'יתד נאמן', בו הוא כותב כבר שנים רבות.
אבל הסיפור העיקרי ששמענו מפיו של הרב ברוורמן, הוא זה שנביא להלן, וכך הוא מספר משמו של הגאון רבי שלום זצ"ל.
שנות המלחמה נתנו את אותותיהן ברבי שלום, שהגיע לארץ עם ידע בסיסי בלבד, לאחר שבילה את כל שנות ילדותו במצב של מלחמה ובריחה מפניה, בלי תלמוד תורה ובלי מלמד, בלי לשבת בכיתה עם ילדים נוספים ובלי להיבחן על ידיעותיו.
אביו רבי דוד לימדו תורה, יחד עם אחיו הגדולים ממנו, אמו ניסתה גם היא ללמד אותו מעט, אבל כולם היו טרודים בניסיון לשרוד יום נוסף בצל המלחמה הנוראה, ולא היה להם כמעט פנאי ללמד אותו חכמה ודעת.
כשהגיעו ארצה והתיישבו בתל אביב, חיפש רבי דוד ומצא תלמוד תורה ראוי, אליו שיגר את בנו רבי שלום, ששובץ כמובן בכיתה נמוכה יחסית בגלל רמתו הלימודית.
עברה תקופה לא מבוטלת, והאב שעקב בדאגה אחר מצבו הלימודי של בנו, הגיע למסקנה הבלתי נמנעת, ולפיה הילד שהיה חכם ומפולפל מאוד, אינו מנצל את הכישרונות שלו כראוי, ואינו מנסה להדביק את הפער בינו ובין חבריו בני גילו.
ביום מן הימים החליט רבי דוד לנקוט בצעד חריג מאוד. במקום להוריד את בנו לכתה נמוכה יותר, הוא הקפיץ אותו בכמה כתות ושיבץ אותו ללימודים בישיבה קטנה… ישיבת 'היכל התלמוד' בתל אביב.
רבי דוד סבר שאולי האתגר הגדול יגרום לבנו רבי שלום 'לתפוס את עצמו' בידיים, ולהשקיע את כל כוחותיו בלימוד. נראה שרבי דוד האמין בכל לבו, שלבנו הקטן יש יכולת להצליח ולעמוד באתגר הגדול הזה, ורק היעדר הרצון הוא שגורם לו לדשדש בלימודים.
נכנס הילד שלום, שהיה אז כבן עשר, ללמוד בשיעור א', ופגש בחורים של ממש בני 13, 14 ו-15, שמגיל צעיר מאוד כבר למדו בחיידר. בחורים שלא חוו בילדותם את מוראות המלחמה, ולא נמלטו במשך שנים מאימת המשטר הנאצי. והנה הוא, פליט המלחמה הליטאי, הצעיר מהם בכמה שנים, אמור להתמודד מולם ולהדביק את הקצב שלהם…
האתגר היה נראה לו גדול מכפי כוחותיו, ובמקום להגיב בהתאם למצופה, הוסיף רבי שלום לשקוע בעצמו, ולא הצליח להדביק את הפער הגדול.
באחד הלילות, שב רבי שלום מהישיבה לבית הוריו, והנה קולטות אוזניו שיחה שלכאורה לא נועדה להגיע לאוזניו, כך לכל הפחות סבר באותה העת, ובמהלך אותה שיחה שמע את אביו משוחח עם אמו ומספר לה שהוא חוכך בדעתו אם להמשיך לשלוח את שלומ'קה לישיבה, או שאולי עדיף לשלוח אותו ל'סטולר', הנגר שבית המלאכה שלו בקצה הרחוב, אולי שם ילמד שלומ'קה את מקצוע הנגרות כשישמש כשוליית הנגר במשך כמה שנים, וכשיגדל ויהיה לאיש, יוכל לפרנס בכבוד את משפחתו, שהרי תלמיד חכם ממילא הוא לא יגדל כנראה, ולפחות שיהיה נגר טוב…
שמע רבי שלום את הדברים והזדעזע עמוקות. הוא מיהר להיכנס למיטתו ובכה ממושכות, כשלאחר לבטים רבים גמלה בלבו ההחלטה, להטיל את כל כוחותיו למערכה, ולהתאמץ בכל כוחו להצליח בלימודים, כדי שלא יצא ממנו נגר…
וכך היה רבי שלום בוכה ומתפלל בכל לבו לבורא עולם, שיפתח את לבו ויאיר את עיניו בתורה הקדושה, ואכן פעלו התפילות והמאמצים, ולמחרת בבוקר נפתחו לו מעיינות החכמה, והחל להתעלות בלימוד, עד שהדביק את הפער והתעלה על כל חבריו המבוגרים ממנו בכמה שנים, ועוד לפני שמלאו לו 13 שנה ונכנס בנועם עול התורה והמצוות, כבר החליט אביו רבי דוד להעביר אותו לישיבה גדולה, ישיבת פוניבז', משום שהישיבה הקטנה – כבר לא הספיקה עבור התלמיד החכם הצעיר.
התעלותו של רבי שלום נמשכה עוד ועוד, עד שהפך לאחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור, וזכה להתמנות כראש ישיבת 'קול תורה', ולהעמיד תלמידים הרבה.
"אי לאו האי יומא", אמר רבי שלום לעת זקנתו, כשהוא נזכר באותו יום בו הציע אביו לשלוח אותו ללמוד נגרות, "אי לאו האי יומא, כמה שלום איכא בשוקא…".
תודתנו להרה"ג ר' יצחק ברוורמן שליט"א, שנהג בנו טובת עין וסיפר לנו את הסיפורים ששמע מפיו של הגר"ש זצ"ל.