"ושאלה אשה משכנתה" (ג' כב)
הסיפור המופתי הבא הגיע בעדות אישית ממקור נאמן – מהרב נטע שלמה זילבר מניו יורק, אשר שלחו אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. ומעשה שהיה כך היה:
בשכונת מגורים שקטנה בפאתי מונסי שבניו יורק, התגורר ר' קלמן א. שנודע בקרב מכריו ורעיו כיהודי ירא שמים, המוצא את פרנסתו בייבוא סחורות מסין. כמה פעמים בשנה, נפרד ר' קלמן ממשפחתו וממכריו, ועולה על המטוס בואכה בייג'ין הרחוקה, שם הוא רוכש סחורה מגוונת במחירי מציאה, אותה הוא מוכר בארה"ב ברווח נאה, ומכאן פרנסתו.
במשך שנים התנהל מסחרו של ר' קלמן על מי מנוחות, עד להסתבכות אחת. היה זה באמצע החורף, כשר' קלמן הופתע לגלות כי הפעם חושיו המחודדים לא עמדו לו, והסחורה שייבא בראשית החורף היתה פחותת ערך ומעוטת איכות. הוא נאלץ להשיב את הכסף לרוכשים, ומצא עצמו – לראשונה בחייו – מתמודד עם חור ענק בתקציב…
פרנסתו של ר' קלמן ניזוקה קשות, אך חששו העיקרי היה לקראת הנסיעה הבאה. הן כדי לנסוע לסין לייבא סחורה, הוא זקוק לסכום עתק, רבבות דולרים במזומן. בדרך כלל לא הייתה לו כל בעיה בכך – כי סכום הכסף עמד הכן מהכנסות מסע הייבוא הקודם. אלא שהפעם הכסף איננו, מה עושים? כיצד מתמודדים? ומהיכן תתפרנס המשפחה עד לשיקום העסק מהנזקים הקשים?
שבועות מספר התהלך ר' קלמן, כשעננה מרחפת מעל ראשו, עד שחש שאין עוד ברירה. ביום רביעי אחד החליט לקום ולעשות מעשה, על אף אי הנעימות הרבה שבדבר. בראש חפוי ועיניים מבויישות, ניגש בבית הכנסת לידידו ר' משה, וביקש לשוחח עמו על נושא חשוב. "ר' משה", פתח ר' קלמן. "סליחה אם אני מטריח אותך, אך יש לי שאלה חשובה".
בדקות הקרובות, פרש ר' קלמן את מצוקתו. על העסק שנתקע, הנזקים הקשים, דאגת הפרנסה, והמסע הבא שלא יכול לצאת לדרך בלי מזומנים ביד. לבסוף העז לשאול: "אולי יש לך להלוות לי כסף לזמן מה?"
ר' משה הופתע מהבקשה, הן ר' קלמן מוכר כסוחר מצליח ומרוויח, לא להאמין מה קרה לו… מחשבות שונות התרוצצו בראשו, על סכום העתק המבוקש, על יושרו הידוע של ר' קלמן, על נפילתו הקודמת, ועל סיכויי ההצלחה הנוכחיים… נכון, ר' קלמן נודע עד עתה כאדם ישר ומהימן, אך עדיין, להפקיד בידיו סכום כסף כה רב?
התמודדות קשה התחוללה באותם רגעים בלבו של ר' משה. הוא יודע היטב כי ב'בייסמנט' – מרתף ביתו, נמצאת קופסת הנעליים הישנה, אותה הסב זה לא מכבר לכספת מאולתרת, ובה הטמין קרוב למאה אלף דולרים שהוא שומר לנישואי בתו. הסכום הזה יכול להציל את ר' קלמן עכשיו, ולחזור זמן רב עוד לפני שבתו תתארס, אך מנגד – יש גם את הסיכון שמי יודע מה יהיה בעסקים, ואולי ר' קלמן יפסיד שנית, ואולי, ואולי, ואולי…
רק לאחר דקות ארוכות של מחשבה, התאזר ר' משה בגבורה: "יש לי בבית", הנמיך את קולו, "סכום עתק, קרוב למאה אלף דולר, שחסכתי במשך השנים לצורך נישואי ביתי הבכורה. עד אז יש עוד קצת זמן, ואני סומך ובטוח שתצליח בס"ד, ולכן אני מוכן להלוות לך את הכסף במלואו למשך חמישה חודשים. עד אז – תעשה בו עסקים ותראה בעז"ה ברכה והצלחה!".
עודם מדברים וכבר עלו שניהם לביתו של ר' משה. ר' קלמן התבקש להמתין בסלון, בעוד ר' משה ממהר לרדת ל'בייסמנט'. להפתעתו, הוא מבחין כי עוזרת הניקיון הייתה חרוצה במיוחד בשנה זו, וכבר ניקתה את ה'בייסמנט' ללא התראה מוקדמת. חשש קל לשלום הכסף הזדחל ללבו…
הוא פונה לפינה בה היה הכסף מוטמן היטב, תחת ערמת גרוטאות ישנות, אך מגלה כי הפינה נקיה מכל גרוטאה, חפה מכל קופסא, בוהקת מכל לכלוך. שניות בודדות לקח לו לעכל את המידע החדש והמטלטל – 'הכסף איננו, קופסת הנעליים נזרקה לאשפה על תכולתה היקרה' – הרהר בעגמת נפש עצומה ושברון רוח בלתי נתפס.
שוד ושבר! לבו של ר' משה חשב להישבר, מוחו הסתחרר. סכום עתק, הון תועפות, הלך אחר כבוד לפח האשפה! לא פחות ולא יותר! לא נעשה בו שימוש, לא הפסידו אותו בעסקה כושלת, לא התבזבז לחינם – אלא הלך לאשפה, הפך לזבל! האם יש דרך למצוא אותו? אולי כבר הגיע למזבלה העירונית?
"מה יש?", עובדת הניקיון נבהלה משיחת הטלפון הבהולה, והבירור על קופסת הנעליים. "אתם צריכים את הנעליים? אולי הן עוד בפח האשפה… הן פיניתי אותן רק אתמול – יום שלישי, ובמונסי מפנים את הזבל בשני ובחמישי. היום יום רביעי – מסתבר בהחלט שהנעליים עודן בזבל, אולי לא הכי נעים להגיע אליהן אבל זה אפשרי!", אמרה המנקה…
ר' משה שמע את הדברים, וזיק ניצת בעיניו. 'לא נעים, כן נעים', הרהר, 'זה כה דחוף!'. הוא לבש כפפות על ידיו ומיהר לחדר האשפה, העמוס עד להתפקע. במהירות ובזריזות כאחוז בהלה הוציא את עגלות האשפה בזו אחר זו, שפך את תכולתן על המדרכה. הוא פותח שקית אחר שקית ונובר בה… לפתע בצבץ משהו מוכר – היתה זו קופסת הנעליים!
אץ רץ ר' משה הביתה בצעדי ריקוד, חובק את הקופסא בידיו, ופיו ממלמל שבח לבורא עולם. בחדר פנימי וסגור, פתח את הקופסא וספר את השטרות שנית. אחת מהנה לא נעדרה… 'אני לא מאמין! רבבות דולרים הושלכו לפח האשפה, ומבלים שם כבר יותר מיממה! אם לא הייתי מגלה את דבר האובדן היום – כבר לא הייתי זוכה לראותם עד עולם!".
הוא יצא מהחדר, וגילה את ר' קלמן יושב בסלון, וכוסס ציפורניו בעצבנות. כבר חלפה שעה מאד ארוכה מאז ירד ר' משה ל'בייסמנט' להביא את הכסף ועדיין לא חזר. עיניו אורו כשראה את ר' משה נכנס וצרור המזומנים בידיו…
"איזה נס שביקשת ממני הלוואה!", אמר ר' משה והודה בחום לר' קלמן, "הצלת את הכסף שלי! בלעדיך – לא הייתי נזכר בכסף, ולא הייתי ממהר לחפשו! הרצון להלוות לך את הכסף – הציל אותי מאובדן והפסד סכום כה גדול!".
ר' קלמן הביט בו בחוסר הבנה מושלם. אינו מבין על איזה אובדן מדובר, אינו קולט ממה הציל וכיצד. רק כשנרגע ר' משה הצליח לספר לידידו את השתלשלות הדברים לאשורם, ורק אז הבין ר' קלמן מה חלקו בסיפור הפלאי הזה…
"אם לא הייתי מתנדב לתת לך את ההלוואה", סיכם ר' משה, "הייתי מפסיד סכום שחסכתי במשך שנים. אם לבי היה נכנע ליצר שאמר 'אין מקום בטוח לכסף כמו בידיים שלי' – הייתי מגלה כי זה המקום הכי פחות בטוח… בזכות העובדה שסמכתי עליך והלכתי להביא לך את הכסף, גיליתי את דבר זריקתו לאשפה רגע לפני שהיה מאוחר מידי…".
למרות שנראה כי הלוואה עשויה לגרום לקושי – זה בוודאי לא כך. הלוואה היא מצווה חשובה, שמזכה ברווחים רבים, גם גשמיים – כלכליים ממש. לא תמיד זוכים לראות זאת בעיניים, ברור שהלוואה היא 'ביטוח' שמימי על הכסף שלו…
כמה כדאי לנסות להתאמץ, אולי בכל זאת נוכל להלוות, אולי נצליח איכשהו לסייע… וגם אם אין לנו כרגע מה להלוות, כמה חשוב להעניק לפחות את העידוד והתמיכה! גם לאמירה 'הייתי מלווה לך בשמחה, אולי אוכל לסייע בעתיד', יש משמעות טובה, הרבה יותר מאמירה סתמית 'אין לי'.
מחיר יקר לשונא…
סבי הגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, העניק פעם לאחד מידידיו הלוואה בת 2,000 דולר. היה זה סכום נכבד, וסבי סמך עליו ורצה להעניק לו עידוד בעצם העובדה שהוא מעניק לו הלוואה בסכום כזה…
אלא שתאריך הפירעון חלף, וגם כמה שבועות נוספים, והילד איננו, הלווה פשוט נעלם… לאחר כמה חודשים, הבחין סבי באותו ידיד בא לקראתו, ולפתע פנה הלה ועבר את הכביש למדרכה המקבילה, מבקשה להימנע מהמפגש הלא נעים… כשנשנה הדבר פעמיים ושלוש, הבחין סבי כי ידידו מתחמק ממנו, כנראה אי הנעימות מהעובדה שלא פרע את חובו מכריעה אותו…
ניגש אליו סבי במפגיע, ושאל: "ידידי הלא נהגנו לדבר, לשוחח בנעימות, לברך זה את זה בשלום. עתה, לא די שאין לי את הכסף, גם איבדתי ידיד יקר כמוך! 2,000 דולר, זהו מחיר גבוה מידי כדי לרכוש בו שונא, אני יכול לרכוש שונאים במחירים זולים בהרבה"…
ולא נחה דעתו עד שהרגיע את ידידו, ודיבר על לבו כי עוד חזון למועד, ובוודאי בבוא העת יוכל לפרוע לו. ועד אז, "הבה נשאר ידידים אוהבים"…
כי מהות הלוואה אינה רק הנתינה הכספית, אלא הענקת העידוד, החיזוק והתמיכה. וגם אם ההלוואה הסתבכה ולא נפרעה עדיין, זו לא סיבה לזנוח את המטרה העיקרית, זו לא סיבה להפסיק לעודד ולתמוך… אדרבה, היא הנותנת, זה הזמן להגדיל ולהרבות את החיזוק והעידוד, להפיח רוח חדשה ואמון מחודש!
(מתוך 'פניני פרשת השבוע')