האם נוהגת אבלות ביום טוב שני? │ באלו דברים נוהגת אבלות בחול המועד? │ ומדוע אבל עולה לתורה בשמחת תורה?│ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות חול המועד במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ו', סימן תקמ"ח סעיף ג' – ה']
אבלות ביום טוב שני
אומר השולחן ערוך, ביום טוב שני שאין לאחריו חול המועד, כגון, יום טוב שני של שביעי של פסח, או של שמיני עצרת, או של עצרת, הדין הוא, שאבלות יום ראשון שהיא מדאורייתא (המקור לזה הוא מזה שהתורה הזהירה מלהיטמא לקרובים ואפילו לכהנים והסיבה כדי שלא יימנעו מלהתאבל עליהם, רואים שאבלות של יום הראשון היא דאורייתא) דוחה את היום טוב שני שהוא רק מדרבנן, ומתאבלים ביום טוב שני עצמו, אבל ביום טוב שני של חג הראשון של פסח או סוכות, לא נוהגים בו מנהגי אבלות, משום שזה גם חול המועד, וחול המועד הוא דאורייתא, ואין האבלות שהיא מצוה של יחיד תדחה מצות הרגל שהוא עשה של רבים, ויש פוסקים שסוברים שאבלות לא נוהגת כלל ביום טוב שני, משום שהם סוברים, שאפילו אבלות של יום ראשון היא מדרבנן, ולכן, שמחת הרגל גם של יום טוב שני עדיפה, משום שזה מצוה של רבים.
מנהגי אבלות בחול המועד
מה שמבואר בסעיף ב', ששמחת הרגל שהוא עשה של רבים, דוחה את האבלות שהוא רק מצוה של יחיד, ולכן הקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבלות, ולא ישנה את בגדיו, ואפילו ששאר אבלים משנים את בגדיהם ברגל, אבל זה שלא התחיל עדיין באבלות לא ישנה את כסותו אלא ילבש בגדי חג, כל זה רק בדברים של פרהסיא, אבל דברים שבצינעה, כגון, רחיצה בחמין, תשמיש המיטה, ותלמוד תורה, בכל אלו נוהג אותם גם ברגל, אבל מותר לו לישון עם אשתו בחדר ואינו צריך שמירה.
מובא כאן בהערה למשנה ברורה מהדורת 'דרשו' בשם החכם צבי, שלעניין מצות תלמוד תורה, יש לסמוך על הרמב"ם שסובר, שאין אבלות ברגל אפילו בדברים שבצינעה, ואין נכון לומר לחייב את האבל ללמוד בכל הרגל דיני אבלות ודברים הרעים שבירמיהו, ובשם האליה רבה מובא, שיש לצרף לזה את דעת הסוברים, שדברי תורה הם בכלל דברים שבפרהסיא.
עוד מובא כאן בשם הפתחי תשובה, שדברי תורה אסורים משום שמחה, וברגל אין לאסור זאת, משום מצות שמחת הרגל שהיא מדאורייתא, וזה דוחה אבלות דרבנן.
עליית אבל לתורה בשמחת תורה
ולגבי שמחת תורה שהמנהג הוא שכל אחד מהציבור עולה לתורה, מובא כאן בהערה בשם החכמת שלמה, שמותר גם לאבל לעלות לתורה, כי אם הוא לא יעלה לתורה, זה נחשב לאבלות בפרהסיא.
אנינות בחול המועד
אנינות נוהגת בחול המועד, ולכן, אדם שמת לו מת בחול המועד, הוא אסור בדברים שאונן אסור בהם, דהיינו, בבשר ויין, וטעם הדבר שאנינות נוהגת ברגל, מובא כאן בהערה למשנה ברורה מהדורת 'דרשו' בשם הלבוש, כיוון שדין אנינות אינו משום אבלות, אלא כדי שיהיה ליבו פנוי לחשוב על צרכי המת, להתעסק עימו בקבורתו ושלא יתעצל בקבורתו, ועוסק במצוה פטור מן המצוה (ובעניין מצוה שעובר עליה בקום ועשה כגון מצות סוכה, מובא במשנה ברורה בסימן תר"מ סקל"א שהפמ"ג מסתפק האם אונן פטור)
עוד מובא כאן בהערה בשם המשנה ברורה לעיל בסי' ע"א סק"ה, שדעת השולחן ערוך היא, שאפילו שיש לו מי שיתעסק עם קבורת המת, בכל זאת חל עליו דין אנינות, והוא פטור מכל המצוות, ואסור לו להחמיר על עצמו, מפני כבודו של מת, שלא יאמרו שהמת קל בעיני האונן, ואינו חרד על מיתתו, אלא שהרוצה להחמיר באופן זה, אין מוחין בידו.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א