הגאון רבי חיד"א ווייס שליט"א סיפר בשם הרה"ח רבי משה העליסון ששמע מהגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שסיפר על עצמו:
"שהיתי יחד עם אחד מחסידי האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זיע"א בבית הכלא בסיביר. באחד הימים הודיעו לנו שתוך עשרים וארבע שעות אנו מובלים להריגה, ה"י. התחלתי להתהלך נסער הלוך ושוב ולעשות חשבון הנפש, ולפתע פנה אלי אותו חסיד בשאלה: 'מדוע אינך רגוע?'.
"איך תרצה שאהיה רגוע?! עניתי לו, הלא הזמן זז!
"אמר לי החסיד: 'הזמן זז, אבל הקב"ה אינו זז!'…
ואכן בתוך עשרים וארבע שעות יצאנו שנינו מסיביר בדרך נס ללא שום פגע". סיים הגר"י אברמסקי ואמר: "חסיד זה לימדני פרק בביטחון שליווה אותי כל ימי חיי".
כך היא המציאות, הזמן גוזל מאתנו את ישוב דעתנו, וכשניטל מאתנו ישוב דעתנו, אנו עושים שטויות. ולמשל, באים לעשיר אחד ובוכים ואומרים לו: 'אין לי שום אדם אחר… אתה חייב לתת לי את מלוא הסכום'… אף זו שטות גדולה היא. האדם מרגיש שאין לו ברירה אחרת ומוכרח הוא להתבזות. לא, אין זה נכון! לעולם לא יתכן שיצטרך האדם להתבזות. הן ודאי שצעד כזה, שאינו בדרך כבוד, אינו בגדר השתדלות. איי, כבר נמצאים בשעה האחרונה? – בסדר, אבל גם בשעה האחרונה הקב"ה אינו נעלם…
200 הדולר האחרונים
אותם האנשים שחיים כך, רואים כל פעם מחדש ניסים שאין כדוגמתם. בדידי הווה עובדא: פעם לאחר תפילת שחרית, ראיתי יהודי אחד שמשיא את צאצאיו שופך את לבו באמירת תהלים. ניגשתי אליו ונתתי לו מאתיים דולר. היו אלו מאתיים דולר שיהודי אחר נתן לי בחזרת הש"ץ בגלל חוב ישן, ויצא לי לפי חשבון שהוא שייך למעשר.
לאחר כמה ימים בליל שבת קודש, ניגש אלי יהודי זה ואמר לי עם דמעות בעיניים: "אין לך מושג כמה חיזוק היה לי השבוע". והוא פתח וסיפר: "הנה יש לי משפחה גדולה מאוד, בנים ובנות, וכבר חיתנתי הרבה מהם, ובגלל כך חייב אני כספים לאנשים רבים מאוד, אשר תאריך פרעונם רשום אצלי בפרוטרוט.
"לאחרונה ראיתי שאני עומד לקרוס תחת הנטל, ולכן החלטתי בעצמי שאינני עוסק בפירעון החובות כי אם לילה אחד קודם זמן פרעונם! כך – אמרתי לעצמי – אוכל לחיות חיים טובים, אוכל להתפלל בישוב הדעת, אוכל ללמוד עם בניי, אוכל לקבוע עתים וכן הלאה. מאז אני פותח את פנקסי מדי ערב, בודק אילו חובות יגיע זמנם למחר ואני משתדל להשיג את הכספים כדי לפרוע אותם בזמנם".
המשיך האיש וסיפר: "באותו ערב עשיתי חשבון כמה אני צריך לפרוע למחר, ויצא לי שאני צריך לפרוע שלושת אלפי דולר. עשיתי את ההשתדלות המוטלת עלי, והשגתי שלושת אלפים דולר פחות מאתיים. ויהי בבוקר, אמרתי לנוות ביתי: אני הולך להתפלל, את תאמרי תהלים, ולאחר התפילה אמשיך בסדר יומי. לאחר התפילה עלעלתי לסוף הסידור ואמרתי כמה מזמורי תהלים כדי שהקב"ה יסייע בעדי לפרוע גם את המאתיים דולר הנותרים.
"יש להקב"ה הרבה דרכים איך לעזור לאדם" – אמר לי האיש בהתרגשות – "אבל שייגש אלי יהודי שאין לו כלום איתי, תוך כדי אמירת התהילים, וימסור בידי את הסכום המדויק – לזאת לא ציפיתי ולא ייחלתי! איני יכול לחזור לעצמי מרוב התרגשות בראותי עין בעין איך הקב"ה מנהל את חיי".
אין המדובר כאן בצדיקים נסתרים, מדובר כאן באברכים פשוטים שהגיעו להכרה עמוקה שאם לא יהיו בעלי בטחון, חייהם לא יהיו חיים, ולכן פעלו ופעלו והתרגלו להישאר ביישוב הדעת גם ברגע האחרון, ומאז הם רואים ללא הרף שהזמן אינו מונע את ישועת ה'.
ירושה באמצע הרחוב
עובדא הווה בראש ישיבת קארלין-סטאלין הגה"ח רבי משה צבי הולצברג זצ"ל שהוצרך לסכום של חמש עשרה אלף דולר בשביל קניית דירה. בניו ניסו לדחוק אותו שיעשה משהו, אך הוא ענה פעם אחר פעם: כשאצטרך את הכסף, הקב"ה יזמנו לי. ביום האחרון יצא לטייל ברחוב, לפתע נתקל בו יהודי אחד ואמר לו: אותך אני מחפש, קיבלתי ירושה חמש עשרה אלף דולר ומבקש אני להפקידה אצלך…
אכן כן, מי שיסכים לנהוג כך, חוק הוא ולא יעבור שיראה בחוש איך הקב"ה מנהל לו את חייו על צד היותר טוב. הן ודאי שהחוק לא יתקיים אצל האדם אלא אם כן ינהג כך באופן אמיתי ולא בתורת 'משחק' בעלמא, אלא שבדרך כלל אם האדם נשאר שלו גם ברגעים האחרונים, מוכרח הדבר שהתייגע בכך והגיע למדרגה, כי אין זה מאותן סגולות שקל לעשותן באשר הנאתם מובטחת בצדם, דוגמת סעדני ואיוושע.
נסיים במעשה נוסף: קניתי פעם דירה וזקוק הייתי לכל הסכום להביאו למחר בצהריים לעורך דין לקראת החתימה על רכישת הדירה. מאחר שלא היה לי את כל הסכום, וידעתי שהכסף צריך להגיע אלי בעוד כמה שבועות, לקחתי הלוואה.
כשהגעתי לעורך דין, אמר לי כך: "התשלום שאתה צריך לשלם לי, תשלם לי בעוד כמה ימים, כי לצורך חסכון בתשלומי מיסים לא טוב לי לקחתו עכשיו, ועל כן אטול ממך המחאה דחויה לעוד כמה שבועות. סוף מעשה היה, שכעבור כמה שבועות כבר היה אצלי הכסף שלי, ונתברר שלא הוצרכתי כלל להלוואה…
נמצא שבתחילה חשבתי שאם כספי לא הגיע אלי, נמצא שניהול החיים שלי אינו כהוגן – הוכיח לי הקב"ה שהכל מתנהל על ידו כהוגן, אך עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו – כשהכסף יצטרך להגיע אליך, הוא יגיע אליך.
שוב ושוב אנו נכשלים בזה, רגע לפני שהשפע מגיע עושים איזה צעד של שטות. אך כאמור, זהו הביטחון האמיתי, להישאר רגוע ושלו גם ברגע האחרון ולזכור שמה שצריך לעשות – עושים, ומה שאין צריך לעשות – גם ברגע האחרון אין עושים.
(הבינני)