מקטנותו היה הרבי הקדוש ה'דבר חיים' ידוע בגדלותו ובקדושתו. כל מעשיו גינוניו והליכותיו נשאו עליהם את חותם האצילות של שושלת אבותיו הקדושים לבית קרעטשניף. עד ליום חתונתו, שבו עדיין לא מלאו לו 19 שנה, סיים הרבי את הש"ס כולו בעיון עם הראשונים. הנהגתו את עדת ה' היתה כדרך הצדיקים תלמידי הבעש"ט זי"ע, בהזרחת אור האמונה בלב אנשי שלומו, בעבודת קודש בעוז ובתעצומות.
את הסיפור הבא המתפרסם כאן לראשונה, שמענו מפיו של הגאון הדיין הנודע מבני ברק רבי אברהם יצחק פרידמן שליט"א, ששמע מפיו של בעל המעשה הלא הוא הרה"ח רבי יעקב פרלמוטר שליט"א מ'הכנסת אורחים מירון'.
וכך סיפר לו רבי יענק'ל:
"אבי היה מסתובב הרבה בצל ה'דבר חיים', וכשהסיפור הזה קרה הייתי בחור בן עשרים. אחי הקטן נולד, ואבי עלה לכבד את ה'דבר חיים' בסנדקאות. אמר לו ה'דבר חיים' שבאותו יום יש לו כבר שלש בריתות, וקשה לו לקבל עוד אחת – 'אבל בני [הלא הוא כ"ק מרן הרבי ה'באר יעקב'], יכול גם הוא להיות סנדק.
"נענה אבי ואמר, כי הוא רצה לכבד את הרבי – אבל אם הרבי לא יכול עליו לכבד את חמיו. הרבי ה'דבר חיים' שמע את דבריו ולא הגיב כלום. ואכן כך הווה, הברית לא היתה אצל הרבי, וחמיו היה הסנדק, והמוהל היה הרב הרצוג, שהיה מוהל מומחה ומפורסם.
"והנה בעת הברית לא הצליח המוהל לעצור את הדם. הוא ניסה אבקות ומשחות למיניהן ושום דבר לא עזר. סיפור כזה לא היה לו אף פעם, ולכן הוא ביקש להריץ את התינוק לבית חולים בילינסון, ואותי הוא שלח לרוץ אל הרבי ה'דבר חיים' להזכיר את התינוק שיפסק הדם.
"כשהגעתי, שאל אותי הרבי: 'איפה התינוק?'
"שלחו אותו לבית חולים, עניתי. ציווה הרבי שיביאו את הילד מהר אליו, וגם המוהל יבוא אליו. הביאו את הילד וקראו למוהל. ה'דבר חיים' קרא לבנו הרבי ה'באר יעקב' והושיב אותו על כסא [אינני זוכר אם הוא היה לבוש בטלית או לא], והורה לשים את הילד על ברכיו, ואז התחיל המוהל לטפל בילד, ובאותו רגע הפסיק הדם לזרום.
"ואז חדרה בנו ההבנה: כשהרבי ה'דבר חיים' הציע לתת את הסנדקאות לבנו, היה זה רצונו דווקא שיתנו לו, ואנחנו לא הבנו את כוונתו"…
(מתיקות הדף היומי)