"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (מז כח).
ידועה קושיית האור החיים הקדוש, למה הוצרכה התורה לכתוב "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", די היה לכתוב 'ויהי ימי יעקב שני חייו שבע וארבעים ומאת שנה', ונדע ממילא כמה מתוכן היה במצרים, שהרי בבואו למצרים היה בן מאה ושלושים, הרי שבמצרים היה י"ז שנה.
רוסיה תשמ"א
דלת המסעדה נפרצה באחת ולתוכה התפרצו בחמת זעם ובתאוות רצח שוטרי הק.ג.ב.. לא עברו יותר מכמה דקות וכבר מצאו כל יושבי המסעדה את עצמם אזוקים בדרך לתא מעצר מצחין מחניק ללא בדל מידע וצל של מושג על מה ולמה.
ביניהם נתפס גם נער צעיר שמלבד ידיעתו שהוא יהודי לא ידע מאומה על יהדותו. לאחר כמה ימים בתוך תא הצפוף והמחניק נפתחה דלת חדרו על ידי שומרי סף חמורים והוא מצא את עצמו מובל לחדר החקירות תשוש וחלש, סובל מקור ומרעב.
"מה שמך?"
"סנדר זילבר", ענה.
"מה עשית בתוך המסעדה?"
"שתיתי כוס קפה".
"מה עוד עשית שם?"
"שום דבר, כלום".
החוקר האכזרי רמז בידיו, ותוך שניות מצא סנדר את עצמו בחדר עינויים פשוטו כמשמעו. הוא עבר עינויי תופת כדי שישבר ויודה על משהו שאיננו יודע כלל מהו. העינויים העפילו רמה אחר רמה, עד שבגודל 'רחמנותם' השיבוהו לתא המעצר 'שבר כלי' רצוץ ומנותץ.
כך סבל סנדר ימים שבועות וחודשים, ועדיין לא ידע מה פשעו ומה חטאתו כי דלקו אחריו… הרי בס"ה רק נכנס לשתות קפה והנה מצא את עצמו בצרה צרורה כזו.
לקראת סוף החורף שוחרר לפתע ושב הביתה למוסקבה להוריו אותם לא ראה זה כמחצית השנה. גופו אכן שוחרר אך לא נפשו, היא נשארה מצולקת ימים ושנים מאותם עינויים אשר עבר.
לימים התבררה סיבת מעצרו. באותה מסעדה ישבו באחת הפינות קומץ אנשים שלא נזהרו די בשיחתם, ותוך כדי דיבור השמיעו כמה דברי נאצה ואמירות נגד השלטון הקומוניסטי. אך אוזניים לכותל ועוף השמים יוליך את הקול, ומאן דהו שישב בסמיכות הזעיק לאלתר את הק.ג.ב. אשר 'החמירו על עצמם' ב'כל הבא במגע ובטומאת אוהל' עם אותם מורדים – לחושדם כמורדים עצמם ולאסרם, איש בל ייעדר. וכדברי חז"ל 'אוי לרשע אוי לשכנו'…
התברר שכל דבר מעצרו ועינוייו היה רק בעוון ששהה במחיצת אותם המורדים, ואף שלא ידע שמורדים הם, די היה בזה עבור אותם צוררים שילכד בשחיתותם של המורדים.
רוסיה, תשמ"ט
ברית המועצות הקומוניסטית נופחת את נשימותיה האחרונות טרם התפרקותה הסופית. לרגע זה ציפו מוסרי הנפש היהודים שעד כה הוכרחו להטמין עמוק חותם בתוך חותם את יהדותם בכלל ואת לימוד התורה וקיום המצוות בפרט.
ואכן מיד כאשר התפרקה הממלכה ונפתחו הגבולות, החלה רוח טהרה לנשב בינות יהודי רוסיה, ומרכזי הפצת אורה של תורה החלו לקום על פני הארץ. בפסגת המהפכה היהודית עמדה אז הקמת הישיבה הגבוהה 'תורת חיים' אותה הקים הגאון רבי יעקב משה מרדכי סולובייצ'יק זצ"ל נכד מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל, אשר מסר נפשו להפריח השממה ולהדליק אור התורה ברוסיה הקפואה.
יומה הראשון של פתיחת הישיבה היה יום חג עבור כל יהודי רוסיה, אשר מכל מרחביה הגיעו אודים מוצלים מאש להסתופף זה לראשונה בבית ד'. בין התלמידים הרבים אשר באו להתחמם באורה של תורה היה גם סנדר זילבר דנן, שנכספה נפשו אף הוא להיכלל בין לומדיה.
אך דא עקא, בעוד ששאר הבחורים עשו חיל בלימודיהם למדו והתעלו, נשאר סנדר מאחור – ולא קלט את לימודו. ראשו נשאר סגור ולא נדבק בו מאומה.
עברו שבועות ארוכים של יגיעה אך הם היו עבורו כזורע ואינו קוצר ה"י. משכך ישבו רבני הישיבה לדון כדת מה לעשות בכגון דא. ובכן הגיעו למסקנא לשאול את פי הנער עצמו. הן חיל אינך עושה כאן, א"כ מה לך פה? מה לך מישיבתך המתמשכת על ספסלי הישיבה ללא תועלת. הלוא עדיף כבר שבאותו הזמן תעמול למחייתך.
כששמע סנדר את טענתם פרץ בבכי, כשנרגע מעט הבהיר לרבני הישיבה, כי עז רצונו להמשיך לשבת בתוככי הישיבה גם אם אינו עושה חיל ואינו מצליח בלימודו.
לתמיהתם הרבה, פתח סנדר ואמר: ברצוני לספר לכם סיפור שבדידי הוי עובדא, וכך סיפר את כל השתלשלות מעצרו על לא עוול בכפו עד שחרורו הפתאומי אחרי חצי שנה ללא התנצלות כלשהי כאילו שעדיין עבריין הוא.
סיים סנדר את נאומו: "לכן, משנתבשרתי על פתיחת הישיבה, עשיתי חשבון פשוט: אכן ללמוד אינני יודע, כיוון שלא חונכתי על ברכי היהדות לצערי, ואדרבה, רק האכילוני מרורות וצרות ר"ל. אך מסיפור חיי למדתי לימוד גדו: אם מישיבה גרידא במחיצת הפושעים, אפילו שלא עשיתי כלום, עכ"ז נלכדתי במצודתם ועקב כך נעצרתי ונענשתי קשות, הרי ודאי שעצם הישיבה בעדת צדיקים, בתוך הישיבה הקדושה, גם אם אינני מבין כלום, הלוא עאכו"כ שזה ישפיע עלי להידבק ביצה"ט ובמעשים טובים לטוב לי בזה ובבא. לכן, עז חפצי להמשיך להסתופף בהיכלי הישיבה, לחסות בתוכה מזרם ומטר של פגעי הרחוב, גם אם טרם זכיתי להשגת התורה". ואכן מיני אז היה סנדר וכותלי הישיבה אחד.
עברו הימים, וכיום, כשלושים שנה לאחר אותו מעשה, זכה רבי סנדר להיות איש יודע ספר בעצמו והינו כיום מגדולי מרביצי התורה ברוסיה.
תורה מגנא ומצלא
יעקב אבינו טרם ירידתו למצרים, עשה חשבון נפשו וגברו חששותיו – איך אוכל לרדת בין אותם רשעים בתוך ערוות הארץ? מה עשה – הקדים תרופה למכה ובנה סביבו חומת אש התורה, ישיבה ובית הוראה, כך ישהה בסביבה של תורה וממילא לא יידבק בטומאת ארץ מצרים. וכמפורש בפסוק, 'ואת יהודה שלח לפניו' – להקים שם בית אולפנא, 'ישיבה הקדושה של מצרים' ועי"ז לא ילכדו הוא ובניו חלילה בתועבת מצרים, כי התורה מגנא ומצלא להינצל מכל זוהמא.
איתא בזוה"ק (תיקונים דף קח:) על הפסוק (מו כו) "כל הנפש הבאים מצרים שישים ושש", שהוא כנגד ששים מסכתות וששה סדרי משנה. היינו, שרק בכח 'שישים ושש' – משנה וגמרא, ירדו למצרים, אך מבלעדי זאת, בלי 'בלאט גמרא' לא שייך להתגבר על היצר.
בזה אפשר לתרץ את קושיית האור החיים הק' הנ"ל, שלכן פירט הכתוב את מנין י"ז שנה שחי יעקב במצרים, כיוון שבמספר 'שבע עשרה' מרומזת התורה, בה ירד יעקב למצרים, שהרי 'שבע עשרה' עולה כמניין טו"ב – שהיא התורה, כדברי חז"ל "אין טוב אלא תורה" (אבות ו ג). ולהגיד בזה שבחו של יעקב, שהיה חי במצרים עם טו"ב התורה, ער האט גילעבט מיט'ן תורה – כליל תוקטר לה' ולתורתו, וכל כולו היה דבוק רק בתורה – 'א שטיק תורה', ובנותן התורה – חבוקה ודבוקה בך.