זכיתי וישבתי לפני ר' עזריאל טאובר זצ"ל בחיי חיותו, והוא סיפר לי על הימים הטובים והמלבבים כשתנועת התשובה היתה בעיצומה… היו נערכים סמינרים של חזרה בתשובה על ימין ועל שמאל… והסמינר היה נראה, להבדיל, כמו בית חולים גריאטרי… כמו שיש מחלקות בבית החולים, שרק נכנסים אליהם אבל לא יוצאים… ככה היה נראה סמינר!!! היו נכנסים חמישים משפחות בלי כיפה, וארבעים היו יוצאים משם בעלי תשובה גמורים… וזה היה מעשים שבכל יום… מאות ואלפי משפחות פשטו צורה ולבשו צורה תוך תקופה קצרה…
עד כדי כך, שהיתה סטטיסטיקה של ארגון 'ערכים', שכל 100 דולר שווה בעל תשובה!!! אתה תורם 1000 דולר – השבת עשר נשמות לכור מחצבתן!! ו… כיום אנחנו כבר פוגשים לא אותם, אלא את המשפחות המסועפות של הנכדים שלהם… תחשוב, יהודי לפני ארבעים שנה עלה על הגל, והחליט להתמסר לסמינרים של ערכים… והתרים ותרם מהונו ומאונו… והיום מסתובבות משפחות שלמות של בני תורה, תלמידי חכמים שנזקפים לזכותו… זה הרי בלתי נתפס!!!
רק לשבר את האוזן: שבאותה תקופה של תנועת התשובה, ר' עזריאל הוזמן לחנוכת הבית אצל גביר קרוב, שגם תרם הרבה מהונו לעניין. יום אחד אותו גביר בנה לעצמו וילה מכובדת. בכניסה לבית המהודר היתה נברשת יפה כיאה… כשנכנס ר' עזריאל לבית, שאל את ידידו: "תגיד לי: כמה עלתה לך הנברשת הזו??" ענה בעה"ב: "שבעת אלפים דולר!!!". ר' עזריאל עשה רגע חשבון וענה מיניה וביה: "אה… זאת אומרת: שבעים נשמות של בעלי תשובה תלויות פה על הנברשת"…
לאחר כמה ימים, חזר אליו אותו גביר ואמר לו: "אל תשאל, הרסת לי את הנברשת… כל פעם שאני מסתכל עליה, אני רואה שבעים נשמות תלויות ומתנדנדות לי על הנברשת"…
עכ"פ כך היה, עד לפני עשרים שלושים שנה, למי שזוכר זו הייתה תופעה!! ולאט לאט היא דעכה והתמעטה… כמובן שגם היום יש תמיד חוזרים בתשובה, והדלת תמיד פתוחה… אבל לא מתקרב לוואקום האדיר שהיה אז…
ואני מקשיב לתיאור של ר' עזריאל, כולי מוקסם, וחושב לעצמי בקנאה: מי יתן… הלוואי!!! הלוואי והייתי זוכה להחזיר יהודי אחד בתשובה!!! לקחת בן יתום ואבוד, שלא יודע מה זה 'שמע ישראל' ולהשיב אותו הביתה לאביו שבשמים. להפגיש אותו עם אביו שכ"כ המו מעיו עליו. איזו זכות עצומה… מי ייתן לי כזו זכות? איפה היום? אף פעם לא הצלחתי. ניסיתי כמה פעמים להחזיר יהודים בתשובה… איפה? היום זה לא הולך בקלות…
יצא לי לשוחח על זה עם ר' עזריאל זצ"ל: אמרתי לו שיש לי חלישות הדעת מזה…
אני, עם כל הכבוד, יושב וכותב עלונים של 'שלהבת' או 'אז נדברו' ומחזק יהודים… אבל תכל'ס, עם מי אני מדבר?? עם יהודים יראים ושלמים שמדקדקים קלה כבחמורה, ואני מכניס להם עוד איזה קנייטש, עוד איזה דחיפה קלה, אני לא באמת עושה משהו משמעותי!!! זה כמו לדחוף עוד איזה מאה שקל לבן אדם אמיד, נו… מה נתת לו?? עוד כמה שקלים? הוא לא היה רעב בלעדיך!! והוא לא נהיה שבע בזכותך!!! ואילו כשאני שומע את הסיפורים של ר' עזריאל, איך הוא החזיר מאות ואלפים בתשובה… אני מתקשה להסתיר את הקנאה שלי!!
ר' עזריאל הקשיב לי, חייך חיוך גדול ואז הוא דפק על השולחן וכמעט צעק:
"לא!!!! יש לך טעות!! אני מאד מבין את הטעות שלך. זו טעות מאד נורמלית ומתבקשת.
"ברור שהשכל הישר אומר שלהחזיר בן שבוי לקב"ה משבי החילוניות – זה הרבה יותר מלתת עוד איזה דחיפה חיובית לבן חרדי, הסמוך כבר על שולחן אביו…
"אבל", המשיך ר' עזריאל ואמר: "זה בדיוק השינוי תפיסה שקרה לי ולר' שמשון פינקוס זצ"ל, לפני יותר משלושים שנה! שנינו היינו עסוקים בקירוב רחוקים, שנינו התרוצצנו בכל קצוות תבל להחזיר יהודים בתשובה, ופתאום הבנו שנכון!!! מאוד מאוד חשוב לעשות שידוכים לקוב"ה… יש כ"כ הרבה ילדים אבודים של הקב"ה, שעדיין לא מצאו את השידוך, עדיין לא יצרו קשר עם בורא עולם, וצריך להתרוצץ מסוף העולם ועד סופו כדי לשדך אותם!!
"אבל!!! פתאום קלטנו שאנחנו משדכים לקב"ה המון המון 'כלות', ותכל'ס… כשהכלה נכנסת לחדר ייחוד – היא לא מסתדרת שם… לא לגמרי טוב לה שם, היא עצובה וממורמרת, ו'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'
"תחשוב מה יקרה לו יצוייר, שיש המון שדכנים ונעשים שידוכים על ימין ועל שמאל, אבל אין הדרכת חתנים וכלות, אין יעוץ נישואין, כולם אמנם מתחתנים… אבל דווקא אחרי שמתחתנים… בדיוק שם הכל נתקע!!! הכל מגיע למבוי סתום!!! נו… תאר לעצמך שהיה כזה מקרה… מה היו צריכים לעשות??? היו צריכים לדפוק על השולחן, ולהתחיל להשקיע את כל המשאבים בהדרכת חתנים וביעוץ נישואין, מאשר בשדכנות, כי… שדכנות זה דבר נפלא!! אבל שיהיה לאן – שלא נשדך לריק ולא נלד לבהלה"…
המשיך ר' עזריאל ואמר לי: "פתאום קלטנו שאנחנו מכניסים המון המון כלות לחופה, אבל כשזה מגיע לחדר יחוד – משהו שם נתקע!! אבא שבשמים יושב מול הכלה, והיא לא מתסכלת לו בעיניים… העיניים שלה עצובות! והיא לא מבינה מה היא עושה פה? מה רוצים פה?
"ואז שינינו את כל התפיסה, והגיענו למסקנה שעם כל הכבוד והחשיבות להביא לקב"ה עוד ועוד בנים אבודים מתאילנד ומהודו… אבל יש דבר אחד עוד יותר חשוב:
"הדרכת כלות!!! להסביר לכלה, ליצוק לה תוכן במהותו של יהודי, שתבין את העוצמה של 'זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'… בל נשכח!!! בית המקדש נחרב לא בגלל שהיו הרבה יהודים אבודים ורחוקים מאביהם שבשמים, אדרבה, בית המקדש נחרב בגלל אותה כלה שהייתה בחדר ולא ידעה מה היא עושה שם… על זה נחרב בית המקדש!!! אמנם אחרי… אחרי שכבר היה חורבן… ואחרי שעם ישראל התפזרו בגלות… כעת כבר יש את 'האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים', שצריך להשיב אותם לצור מחצבתם, אבל אסור לשכוח שהעבודה האמיתית והמשמעותית מחכה לנו, לא מול האובד והנידח, אלא מול הכלה שכבר יושבת בחדר ייחוד, וצריך להסביר לה איך לחיות נכון"…
סיים ר' עזריאל ואמר: "שם!! בשינוי התפיסה הזה, שם נפתח ארגון 'שלהבת', והתחלנו להתעסק עם מהותו של יהודי… התחלנו לפנות לחרדי מבטן ומלידה, שהוא כבר יודע הכל, הוא כבר עושה הכל, הוא כבר מסתובב בבית המקדש ומקריב קרבנות, ואנחנו רוצים שהוא יישאר שם ויהיה לו טוב שם! ויהיה לקב"ה כלה שהוא יוכל להסתכל לה בעיניים"…
סיים ר' עזריאל ואמר לי בתקיפות: "תדע לך שבעיני, הרבה הרבה יותר חשוב וערכי, ללכת לחרדי גמור ולהגיד לו שיתייחד ויתאחד עם הקב"ה בשמחה… מאשר לגלות לחילוני שיש בורא עולם… מבחינתי הישג הרבה יותר גדול לגלות לחרדי, על איזה יהלומים הוא כבר מהלך… מאשר להשיב לקב"ה עוד בן אובד חזרה הביתה"…
עד כאן דברי ר' עזריאל זצ"ל… עדות מכלי ראשון!!!
להגיד לך שהשתכנעתי לגמרי לגמרי?? קשה לי לומר. עדיין… עדיין מי ייתן לי איזה חילוני ואשיב אותו לאבא שבשמים… רק לדמיין את המפגש המרגש בין אבא מתגעגע לבן אהוב, לאחר עשרות שנות ניתוק מוחלט ביניהם… אני לא עומד בזה…
אבל סו"ס אני מדבר בתיאוריה… ואילו ר' עזריאל שעשה את זה, ופגש את זה למאות ואלפים… והפגיש המון המון בנים אבודים עם אביהם שבשמים… העיד בפני וחזר על זה עשרות פעמים, שהרבה יותר חשוב לאבא שבשמים, אותה כלה שכבר יושבת מולו בחדר יחוד… שתפסיק להיות עצובה, ותתחיל ללכת אחריו באהבה ובנאמנות ובשמחה ובטוב לבב מרוב כל… וזה חשוב הרבה יותר מאותה בת אבודה שעדיין לא מצאה את הדרך חזרה…
ואם את שני העולמות האלו הוא פגש וככה הוא העיד – אנחנו מחויבים לדיאגנוזה שלו!!
וזה בהחלט מחייב… כן!! תחשוב שעם כל הכבוד לבעל תשובה הטרי הזה, שפעם ראשונה שומר שבת ופעם ראשונה מכיר את בוראו… כולנו היינו מוחים דמעה, אם היינו רואים את הרגעים הנעלים האלו… אז בוא ננסה יחד לרגש את עצמינו.
זה לא מובן מאליו… גם לר' עזריאל המסקנה הזו הגיעה לאחר עשרות שנים… אבל אפשר! אפשר להבין את זה! נתאמץ קצת…
(הרב ישראל פולק, מתוך עלון 'שלהבת' אב תש"פ 148)