מעשה:
שלהי אלול תשע"ו. יהודי שמתגורר באחד מריכוזי היהדות החרדית בארה"ב מבחין במודעת 'שלום זכר' עליה חתום פלוני אלמוני. הוא מכיר אותו ומכיר במצבו, משפחה שאין לה קרובים בארה"ב. הוא מיד מרים טלפון לבעל השמחה. "במה אפשר לעזור?"
הלה מנסה לומר שאין צורך בעזרה, אך הוא מסביר לו שהוא בין כה וכה הולך לעזור, אז לפחות שיאמרו לו היכן למקד את המאמץ… בעל השמחה מחייך ומבקש: "תוכל להשלים לי כמה קניות לשלום-זכר?" – "בוודאי!". מצוייד ברשימה הוא יוצא לחנויות, מעלה את הסחורה לבית המשפחה וממשיך להתעניין מה עוד ניתן לתרום.
מוצאי שבת קודש, בעל השמחה מתקשר אל מיודענו ומבקש ממנו: "תוכל לקפוץ אלי?"
הוא מגיע לבית ומקשיב למונולוג הבא: "לא האמנתי שיש אנשים כאלה, לא רק מציעים עזרה אלא פשוט מתחילים לעזור בפועל. תראה, למדתי מכך שאתה מרגיש קרוב אלי, אז תרשה לי לספר לך משהו…" וכאן הלך וגולל 'בעל השמחה' את סיפור חייו, ומתאר כיצד 'השמחה' אינה בת לווייתו תמיד. במשך שעה ארוכה הוא שופך את ליבו באוזני הידיד החדש שגילה.
למעשה:
מספר מיודענו בעל המעשה: "הרקע להתרחשות הוא המציאות בה הייתי נתון באותו חודש אלול. בחודש אב, לקראת שנת הלימודים החדשה החלטנו לעלות לארץ ישראל. מזמן חשבנו וחפצנו ברעיון, אך עד הרגע האחרון עדיין לא ידענו שזה עומד להתרחש. בבין הזמנים אב הגענו לבקר בארץ ישראל ופשוט החלטנו להישאר כאן.
"אני אישית הייתי חייב לחזור לארה"ב לאלול, כי לא יכולתי לעזוב את המשרה התורנית שלי שם מהיום למחר. בשבועות הספורים ששהינו בארץ ישראל בימי בין הזמנים היינו צריכים לשכור דירה, להכניס את כל הילדים למוסדות חינוך ולהתחיל את כל החיים מחדש. כמובן שהיינו טרודים מאוד. לקראת ראש חודש נאלצתי להיפרד ממשפחתי המרובה בלעה"ר ולטוס לארה"ב.
"במהלך אלול בקושי יכולתי לנשום. במשך היום הייתי עסוק במשרה מלאה, ובלילות, בשל הפרשי השעות, עמדתי בקשר עם המשפחה מנסה לטפל ולפתור בעיות התארגנות והתאקלמות בארץ חדשה. בין לבין הייתי צריך למצוא שוכר לבית בארה"ב, קונה לרכב, לסגור את העניינים מול כל מוסדות הלימוד של ילדיי ומול כל החברות שאדם מן השורה עומד עמן בקשר – עירייה, חשמל, בנקים, חשבונות וכו', בקיצור, לארוז חיים שלמים.
"במשך כל התקופה המלחיצה הזו נשאלתי לא אחת בידי מכרים בארה"ב: 'צריך עזרה?', והתגובה האינסטינקטיבית היתה: בעזרת השם נסתדר… בכך פחות או יותר הסתיים העיסוק בנידון.
"אבל יום אחד, וליתר דיוק לילה אחד, נוקש אצלי בדלת חבר. 'אוהו, ברוך הבא, מה שלומך?'.
"'באתי לעזור', הוא מכריז תוך כדי הסרת הכובע והחליפה והפשלת שרוולים.
מה? לא התכוונתי שתבוא לעזור! אבל הוא אין לו זמן לדיבורים. הוא מתחיל להזיז דברים. 'אולי תדריך אותי מה נחוץ, כדי שלא ניגע לריק?' הוא מבקש.
"טוב, תראה, צריך לארוז את כל המוצרים האלה ב… והוא כבר אורז ומסדר ומארגן. כך במשך לא פחות מחמש שעות עבודה פיזית של ממש.
הוא עזב את הבית באמצע הלילה והשאיר אותי עם תובנה שבעזרת השם לא תמוש ממני לעולם ועד: אני רוצה לעזור למישהו? אז פשוט אגש ואעזור לו, כי אם רק אשאל אותו אם הוא צריך עזרה, הוא עלול להרגיש שכוונתי להשקיט את המצפון שלי, ועוד על חשבונו… כלומר, מלבד כל העול והעבודה המוטלת עליו, נוסף לו גם תפקיד של השקטת מצפון הסובבים אותו, וזה כבר ממש לא הוגן.
"כך, כאשר הבחנתי במודעת ה'שלום זכר' באותו בוקר, ואני יודע שהמשפחה הזו צריכה עזרה, פשוט באתי לעזור. וזה כל כך הקסים את בעל השמחה, שלא ידע שאני ממש טרי ב'מקצוע' החדש הזה"…
(הרב ישראל למברגר מוסף שב"ק וירא תשע"ז)