סיפר הרה"ח ר' נפתלי וייס עובדה נוראה שאירעה עם רבו המובהק הגה"ק בעל 'ויחי יוסף' מפאפא זצ"ל באותם ימי חושך ואפלה, המלמדת על מסירות נפשו העצומה לקדושה.
הדבר היה בעת מלחמת העולם השניה. באישון לילה אחרי יום עמוס תלאות שם במחנה, כאשר כולם היו שפופים ורצוצים מעבודה קשה המפרכת את הגוף. הגרמנים החליטו כי אין להם זמן מוכשר יותר מהעת ההיא לחייב את כל האסירים לעשות התעמלות בתנועות שונות ומשונות, ובלבד שייזהר כל אחד שלא ישנה דבר מרצון מלאכי חבלה ההם. להטות הידיים ככה וככה, וכן הרגליים, לשכב ולעמוד, ככל העולה על רוחם.
כל האסירים בלית ברירה פחדו מעונש מיתה על שינוי כלשהו מאשר זממו הרשעים ההם, וקיימו ועשו הכל בלי להחסיר תנועה כלשהי, להנאתם הארורה. אולם הנה פתאום נשמעו קולות וצעקות מרשעים האלו, המה צעקו על אחד: "כלב, אתה תעשה הכל בדיוק כמו שאנו מצווים אותך! תשכב תיכף ומיד!" ובכל הזמן הורידו על אותו הגוף מכות נוראות ונפלאות. אבל אין קול ואין עונה, האיש ההוא התעקש בכל עוז כי אינו עושה כמעשיהם.
האנשים לא יכלו לראות ולהביט ולראות מי הוא, אבל בלחש שמעו כי זהו לא אחר מאדמו"ר מפאפא זי"ע, אשר בשביל שאינו מציית לרשעים ההם הורידו לו מכות רצח עד שפוך דם עליו ויותר. כל אחד חשב לעצמו, מדוע לא יכול היה לציית להם, מדוע הניח עצמו בתוך שיניהם הארורות, ולא הבנו איזו מסירות נפש יש כאן שלא לעבור על המצוות.
אחרי כמה זמן של מכות רצח הוליכו אותו לתוך חדר פנימי ושמה נשתהה כמה שעות ושב חזרה וכל גופו זב דם ומלא מכות וייסורים, גורר את רגליו הכבדות לתוך הצריף. כולם קמו מיד לסייע לו בכל מה שהיה שייך בתנאים האיומים הללו, ולאחר שראו כי מתחיל להשיב קצת את נפשו לא יכלו להתאפק ושאלו אותו בדרך ארץ: מדוע עשה רבנו ככה ולא קיים את מה שציוו לו הרשעים הללו.
תשובתו של רבנו היתה נוראה, ואמר: אני מפחד מרבי יהושע בן לוי יותר ממה שאני ירא מהרשעים הללו. המה ציוו לי לשכב פרקדן, ואיתא בגמרא בברכות רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד.
המעניין יותר הוא כיצד התפרסם אותו סיפור. היה זה בשנים האחרונות של רבנו, כשלפתע שינה ממנהגו בפורים לאסוף ממון לצדקה ועל ידי זה לחלק ישועות, והחליט בדעתו כי אינו במדרגה הזאת ואינו מאחל ישועות.
אולם לפתע קם על השולחן אחד מהזקנים שהיו בשולחן, השתיק את כל הקהל ואמר: הנה אנחנו שומעים עכשיו מהרבי איך שאינו צדיק ואינו פועל ישועות, חשבתי כי עכשיו בא הזמן לגלות אפס קצהו ממדרגת הרבי אשר עיניי ראו ולא זר – וסיפר כי היה באותו מחנה עם רבנו, ואז סיפר באריכות את כל מה שקרה באותו לילה. והוסיף כי מזה נראה אפס קצהו של גדולתו וקדושתו של הרבי, ובוודאי שיש לו כח עצום לפעול ישועות גדולות בהאי יומא.
כאשר שמע רבנו את דבריו נתמלא שמחה רבה וקיים את מנהגו כמדי שנה בשנה בהוסיפו לברך את כל אחד ואחד כפי שנהג מדי שנה בשנה ועוד הרבה יותר.
('המבשר תורני' ואתחנן תשע"ד)