בעת התרחשות המעשה היה המספר בחור באמצע שיעור ב' בישיבה קטנה, באחת מהישיבות המובילות והמוצלחות בבני ברק. הישיבה הזו – כדרכן של כל הישיבות המצליחות – רבים התדפקו על דלתה כדי לזכות להתקבל אליה, ומתוך כך נוצר מצב שבכל שיעור היו מספר רב של בחורים. הבחור המדובר הרגיש בשלב מסויים שקשה לו בישיבה מצד הלחץ החברתי, וחש שריבוי הבחורים בשיעור גורם לו להדחק מבחינה מסויימת לצד, עד כדי כך שהתהלך בהרגשה גרועה מאוד ממצבו החברותי. ומשום כן חשב בלבו כי יותר טוב בשבילו לעבור לישיבה אחרת, אשר מספר הבחורים בה יותר מועט, ושם יסתדר יותר בחברה, וכשמבחינה חברתית יהיה טוב, יוכל ללמוד יותר בחשק ולהתעלות במעלות העליונות.
הבחור דיבר על כך עם אביו, אבל אביו לא הסכים בשום אופן שיעבור לישיבה אחרת. האב כנראה הכיר את נפש בנו, והכיר את הישיבות האחרות, והבין שהמקום הטוב ביותר עבורו הוא המקום שבה לומד עתה, ואילו הישיבות האחרות, אפילו שמספר הבחורים בהם מועט, אבל מבחינות אחרות יש בהם דברים שאינם מתאימים עבור בנו. אבל הבחור שלא הבין את כל שיקולי אביו, ומצד שני הרגיש לא טוב ולא נוח בישיבה שהוא לומד בה עתה, הרגיש שהוא מוכרח לעבור למקום אחר. ומשום כך החליט לגשת אל הגרב"צ זצ"ל, שאביו היה בקשר מאוד חזק עימו, ולבקש ממנו לנסות לדבר על לב אביו שיסכים להעבירו לישיבה אחרת.
באחד מהימים המתין להגרב"צ בבית הכנסת בסיום התפילה, ולאחר התפילה התלווה אליו בדרכו, וסיפר לו את אשר על לבו. הגרב"צ שמע את כל דבריו בקשב רב, וכשסיים את הכל, שאלו האם ההרגשה הקשה שהוא מרגיש היום בישיבה, התחילה כבר מהתקופה הראשונה שנכנס לישיבה, או שהיא התחדשה לו רק בשלב יותר מאוחר. ענהו הבחור, שבאמת בהתחלה התחיל את הישיבה ברגל ימין וההצלחה האירה לו פנים, ובשיעור א' וגם בתחילת שיעור ב' למד טוב מאוד, וגם מבחינה חברותית הרגיש במצב טוב. אלא שבזמן חורף של שיעור ב', לאחר חודש חודשיים התחיל להרגיש בקושי, ואז הוא התגבר יותר ויותר, עד שהגיע למצב שהיום, בתחילת חודש אדר א', הוא מרגיש שאינו מסוגל להתמודד בלחץ החברתי, ואין לו ברירה אלא לעבור למקום אחר.
אמר לו הגרב"צ, לא כדאי לעזוב ישיבה כל כך מהר, יותר טוב אם תמתין עוד קצת, לפחות עד סוף זמן חורף, ואז תחשוב שוב, ואם תראה שעדיין קשה לך בישיבה ואינך מסוגל להמשיך יותר, אז אני אדבר על כך אם אבא שלך. אבל עד אז כדאי לך להמשיך בישיבה ולא לעבור למקום אחר.
והמשיך הגרב"צ ואמר, אני רוצה לספר לך שגם אני למדתי באיזה כולל, ובתקופה מסויימת לא הייתי מרוצה שם מכמה סיבות, אבל ידעתי שלא עוזבים כל כך מהר מקום שלומדים שם, וגם אם לא מרוצים לא עוברים מיד למקום אחר.
שאלו הבחור: אם הרב באמת לא היה מרוצה, מדוע לא עבר למקום אחר?
ענהו הגרב"צ: דע לך, למעשה בכל מקום ובכל מצב שאדם נמצא בו, גם אם מבחינתו נראה לו שקשה לו ורע לו במקום ובמצב הזה, הרי באמת יש בו גם דברים טובים שהוא יכול מאוד להנות מהם. והסיבה שהוא מרגיש רע היא משום שכאשר לא טוב בבחינה מסויימת, אז הוא "מדגיש" לעצמו את החלק הרע של המקום ההוא, ומשום כן אינו רואה את המעלות שיש במקום הזה, ומרגיש הכרח לעזוב את המקום. אבל בדרך כלל אחרי שעוברים למקום אחר, מתחילים פתאום לחשוב, ורואים שבעצם במקום הקודם היו מעלות כאלו וכאלו, ומרגישים את המעלות הללו שחסרות לו במקום החדש. ואז חושב לעצמו, חבל שעזבתי את המקום ההוא, הרי היה לי טוב בבחינה זו וזו. אלא שכבר מאוחר מדי, ואי אפשר כבר לחזור למקום הראשון, לאחר שעזבו אותו ועברו למקום אחר. החכמה היא בהתחלה, כל זמן שלומדים עדיין במקום הראשון ולא עברו למקום אחר, "להדגיש" את המעלות של המקום ההוא ולהנות מהם, בלא לשים לב לחלקים הפחות טובים. ורק אם עברה תקופה ארוכה שבה אדם מרגיש רע במקומו ואינו מסוגל יותר, זה אומר שאפילו שיש במקום הזה מעלות טובות – בכל זאת הוא לפי טבעו אינו מתחבר למקום ההוא. ואז אפשר להתחיל לשקול האם באמת לעבור למקום אחר או לא.
ואכן הבחור שמע לעצה וב"ה הוטב לו ועלה על דרך המלך, והמשיך לשקוד על תלמודו באותה ישיבה שהתחיל בה, וסיימה כשהוא עולה ומתעלה.
(שלמים מציון פסח תשע"ז)
