זכורני בימי קדם – סיפר הרה"ג ר' משה מנחם טויבנפלד שליט"א – כאשר מו"ר הגאון ר' חיים ברים זצ"ל שימש בתור ראש ישיבה בישיבתינו פה בשיכון סקווירא, זכיתי לשמשו ולעזור לו בהרבה דברים. בדירתו היה אדם אחד טרדן שהיה רגיל לבא לפניו ולשהות שמה זמן רב, עד שהבחורים שהיו משמשים אותו הבינו כי בואו של אותו אדם הוא דבר קשה מאד לסדר היום של הגאון הראש ישיבה, כי האיש ההוא היה רגיל לבא אף בזמנים שהראש ישיבה היה מאד טרוד ועסוק, והאיש ההוא כשהיה נכנס לא היה יוצא משם אלא אם שח ודיבר זמן רב עם הראש ישיבה.
המשמשים שלו דיברו פעם כי מן היושר והחובה הוא לרמוז לאדם ההוא שלא יתמיד כל כך בביקוריו, כי הוא גוזל את זמנו היקר של הראש ישיבה, שכידוע היו רבים צריכים לו, אך הראש ישיבה בשלו, שחס ושלום לא יהין שום אחד מהם לרמוז דבר, לא כולו ולא מקצתו, כי גדול כבוד הבריות שדוחה את הכל. וככה היה רגיל להיות יושב ומשוחח עם האיש ההוא במאור פנים וכאילו הוא נהנה מאד מדבריו, עד שהלה כבר חשב באמת שהראש ישיבה צריך לביקוריו.
פעם ישב האיש ההוא ושוחח לו עם הראש ישיבה. הבחורים ששימשו אותו ישבו אז בחדר שני והקשיבו לשיחה המתנהלת, והדבר העלה שחוק רב בפיהם איך הראש ישיבה מתעניין ומדבר על דברים שלא רק שלא העסיקו אותו, אלא אף היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. הבחורים שחקו ביניהם, עד שקול השחוק עלה על גדותיו ונשמע בחדר הראש ישיבה.
כשהאיש ההוא הלך משם, ראינו מחזה שלא כרגיל: הגאון הראש ישיבה, שמעולם לא דיבר בלא חיוך על פניו, ומכל שכן שמעולם לא ראינו אותו שיכעוס על איזה דבר – הפעם עשה קולות וצעקות על הבחורים הללו, שכמה מהם היו מבחירי וחשובי תלמידיו – היתכן שיתנהגו כך, לשחוק מאיש ישראל ולגרום לו בושה וחרפה!
*
פעם היה דבר מעניין אצל הראש ישיבה זצ"ל: איש אחד, בעל הבית פשוט 'מודרני', אשר דירתו היתה בשכנות לשיכון סקווירא, עשה לו קביעות לבא ללמוד עם הראש ישיבה בכל לילה ממש. גם זאת היה מ'מסכת מדות' של הראש ישיבה, כי בכל עת אשר בא האיש ההוא היה מקבלו כאילו הוא פנוי מכל דבר ומוכן לדבר. האיש ההוא לא היה מברר אם הראש הישיבה פנוי בשעה שהוא מגיע או לא, רק היה בא בתמידות ויושב ללמוד עמו, והיה נראה כאילו הוא שכר את הראש ישיבה שילמד עמו.
פעם אחת אירע דבר. האיש ההוא בא כהרגלו בכל לילה, אבל כל לבושו היה באופן משונה מאד. גם זקנו היה מגולח באופן ['סטייל'] חדש. הוא היה מעוטר בבתי עיניים שהיו עשויים באופן משונה מאד. אחד ממשמשי הראש ישיבה היה שם באותה שעה, והיה חשש גדול שהוא לא יוכל להתאפק מלצחוק בפני האורח ההוא. הגאון רבי חיים זצ"ל חשב מיד על רעיון טוב, והתחיל תיכף לספר מעשה שקרה אצל הרה"ק מברדיטשוב זיע"א, וזה תוכנו: כידוע, להרה"ק מברדיטשוב זיע"א היתה דרך בעבודת השי"ת עם תנועות שונות ומשונות, תפלתו היתה מעורבת עם קולות גדולים ועם רקידות. פעם החליט הרה"ק זיע"א לשבות שבתו אצל הרה"ק ר' ברוכ"ל ממעז'יבוז זיע"א, אך הרה"ק התנה עמו תנאי מקודם, כי היות ואצלו העבודה היא על דרך חשאי והשקט, לכן לא רוצה בשום אופן שיבלבלו, ולא יתן לו לבא לשבת קודש רק אם הוא מקבל על עצמו לעשות את כל עבודתו בשקט ובחשאי. הרה"ק מברדיטשוב זיע"א הסכים על הדבר והגיע לשבת קודש. עבודתו בקבלת שבת ובזמירות על השלחן היו שלא כהרגלו, רק בקול נמוך ובשקט, אך כאשר הביאו את הדגים לסעודה שאל אותו המשמש האם הוא אוהב 'פלפלין' – הנקרא בלשון אשכנז 'פעפער' – לשימם בתוך הדגים. כאן לא היה יכול הרה"ק מברדיטשוב עוד להתאפק מכל העבודה שהספיק לעצור בתוכו כל העת, והוא קפץ על השלחן ורקד עליו בקולות וצעקות: "פעפער האב איך ליב?! דער באשעפער האב איך ליב!" – האם פלפלין אני אוהב?! את השי"ת אני אוהב!
זה היה הסיפור שסיפר הגאון רבי חיים בזמן שהיהודי ההוא נכנס, ואף שנה ושילש את דברי הרה"ק מברדיטשוב זיע"א, בצורה ובנוסח שנאמרו, בקולות וצעקות "פעפער האב איך ליב?! דער באשעפער האב איך ליב!" מובן מאליו שהסיפור העלה שחוק על שפתי המשמש, וכן על שפתי היהודי שנכנס, וכך יכול היה המשמש לפרוק את הצחוק שהיה עצור בו, בלי שהלה יעלה כלל על דעתו שיש מן הצחוק גם במראהו המוזר. כך השכיל הגאון הראש ישיבה להציל נפש ישראל מכלימה וחרפה…
('בפיקודיך אשיחה', הובא בספר זכרונם לברכה ח"ב)