הרב ישראל ליוש
"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר" (שמות ל"ה, ל')
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים', הלך משה והפך ואמר לו: 'עשה ארון וכלים ומשכן', אמר לו: 'משה רבינו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים', אמר לו שמא בצל קל היית וידעת?! " [ברכות נה.]
מה החכמה הגדולה של בצלאל, בתמיהתו על הוראת משה רבינו לבנות את הכלים לפני המשכן? – תמה הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט"א – והרי סברא פשוטה היא שתחילה בונים את הבית, ורק לאחר מכן, כשיש היכן להכניס את הכלים, בונים אף אותם. מה יש בטענה הפשוטה הזו, עדי כדי שהגמרא תתאר אותה 'חכמתו של בצלאל'?
הוא מותיב לה הוא מפרק לה. ישנם שני סוגי בתים: 'בית מגורים' ו'בית חרושת'. אך הבדל גדול יש ביניהם: ב'בית מגורים' – הבית הוא העיקר והחשוב, ואילו הכלים שבתוכו, המיטות, הכיסאות והשולחנות – חשובים פחות. אם נציע לאדם לבחור בין ביתו לבין רהיטיו, ודאי יעדיף את הבית, ויתאמץ להסתדר אף ללא הרהיטים. לא כן הדבר ב'בית חרושת', שם כלי המפעל הם העיקר, בלעדיהם הרי לא יוכל לייצר דבר. הבית שבתוכו הם מאוכלסים, הוא טפל. גם אם הוא יחסר, נוכל להציל על הכלים בכיסוי פשוט, העיקר שהכלים יעבדו וינפיקו תוצרת.
בצלאל רצה שהמשכן יהיה כ'בית מגורים', שהבית יהיה עיקר וחשוב, כדי שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכו, ולא כ'בית חרושת' בו הכלים חשובים והבית הוא טפל, ואינו משכן להשראת השכינה. זו היתה טענתו למשה רבינו, הלא אם נבנה קודם את הכלים – יהיה תפקידם חשוב ככל שיהיה, המנורה להדלקה, המזבח לקרבנות והשולחן ללחם הפנים – אזי המשכן שישכנו בו יהיה כ'בית חרושת' לקרבנות, להדלקה ושאר עבודות המשכן, ולא ישמש כ'בית מגורים' לשכינה הקדושה.
זו היתה חכמתו הגדולה של בצלאל, שהוא השכיל להבין שהמשכן נועד להשראת השכינה בתוכנו, והכלים שבתוכו – חשובים גם כן – נועדו לעשיית מצוותיו ולקיום רצונו ית'.
***
עתה כאשר בעוונותינו הרבים חרב בית מקדשינו, הקב"ה משרה את שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כמאמר המדרש (ויק"ר יא ז) "אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשיות, אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם".
לכן, רבות עוררו רבני הקהילות בכל אתר ואתר על כבוד בית הכנסת, שלא יחללוהו בדברים בטלים בזמן התפילה ואף מחוצה לה, ולא ידחקו חלילה במעשיהם את השכינה ממקום השראתה בעולם הזה.
בספר 'שאול בחיר ה" מסופר מעשה מרטיט על הגאון רבי שאול בראך זצ"ל, שכאשר התמנה לכהן כרבה של עיירת 'קראלי', ראה לנכון לתקן תקנות בעיר, כדי לעצב את דמותה הרוחנית של הקהילה, שלא יגררו אחר השפעת המשכילים שכבר נעצו את ציפורני הכפירה בכמה קהילות. לצורך כך קבע הרב כי כל ענייניה הרוחניים של הקהילה יוכרעו רק על פיו.
גם 'כבוד בית הכנסת' נרמס ע"י שיחות בטלות בתפילה ובקריאת התורה, וכראות הרב את המצב העגום, עורר ע"כ בדרשותיו הנלהבות. לחיזוק הענין עקר את מקום מושבו מקיר המזרח שליד ארון הקודש, אל בימת קריאת התורה הגבוהה מרצפת בית הכנסת, כדי שיוכל לראות את כל פינות האולם, ולהשגיח שהשקט יישמר, כראוי וכיאה למקום השראת השכינה. פעולות אלו הועילו, כבוד בית הכנסת הורם על נס, והתפילה וקריאת התורה התנהלו בכבוד באין מפריע.
באותם ימים נהגו חזנים ובעלי תפילה להתארח בקהילות שונות, כדי להרוויח מעט את פרנסתם הדלה ממשכורתם הקבועה בקהילתם. גם בזאת קבע הרב את דעתו שלא יזמינו אף חזן לקהילה מבלי להיוועץ עמו. ואף חזן שהסכימו עליו הגבאים, עליו להתייצב אצל הרב כדי שיעמוד על טיבו, ויחליט אם רמת ה'יראת שמים' שלו ראויה לשרת בקודש כשליח ציבור.
פעם אחת, כשנה אחרי התמנותו של ר' שאול לרב קהילת 'קראלי', הגיע לקהילה חזן שרצה לעבור לפני התיבה בשבת קודש. כנהוג, לאחר שעבר את בדיקת הגבאים, וקולו היפה ערב לאזנם, שלחו אותו אל המרא דאתרא כדי שיקבל את הסכמתו. הרב דיבר עם החזן, וגילה שאינו ראוי להתפלל בקהילתם.
היטב חרה הדבר לראש הקהילה, שנמנה על הדור הצעיר והעשיר שבקהילה, ולא השלים עם כך שדעותיו ה'מיושנות' של הרב מכריעות כל דבר בקהילה. אך לא היתה בידו כל ברירה, כי כך הוסכם מראש, ונחתם ע"י כל ראשי הקהילה, שכל דבר קטן כגדול יוכרע אך ורק עפ"י הרב.
בראותו כי כן, החליט ראש הקהל, יחד עם צוות חברים שהתאחדו אליו לרעה, לארגן במוצאי שבת 'מלווה מלכה' באחד מאולמות העיר שלא היו שייכים לקהילה, שם יזמר החזן שלא מצא חן בעיני הרב.
ההזמנות לערב נתלו בחוצות, ופשוטי העם שכלל לא ידעו מדעתו של הרב על חזן זה, באו ליהנות מהסעודה ומזמירותיו של החזן.
ראש הקהל נשא את נאום הפתיחה. הוא שיבח את יכולותיו של החזן, ואת כישוריו המוזיקליים, והוסיף: "לצערנו, לא יכולנו לשמוע את תפילותיו בשבת, וכולם הרי יודעים מה הסיבה לכך! חזקה עלינו שמצב זה לא ימשך עוד זמן רב, עוד יבואו זמנים בהם לא יתבזו חזנים טובים ומפורסמים כל כך בקהילתנו…".
דברי ראש הקהל לא מצאו חן בעיני חלק מהקהל שהשתתף ב'מלוה מלכה', וכבר באותו ערב נתפרסמו דבריו בקרב תלמידיו הנאמנים של הרב, ובבוקר סיפר אחד מהם לרב את שאירע אתמול ע"י ראש הקהל.
רבי שאול הבין שיהיו תלמידים שירצו למחות על כבודו, והם עלולים לעשות בראש הקהל שפטים, על כן ציווה עליהם שלא יעשו לו דבר, ואף רץ לכיוון בית הכנסת של ה'בעלי בתים', שם נהג אותו ראש הקהל להתפלל, וצעק על הבחורים שכבר עמדו מחוץ לבית הכנסת מוכנים למחות בראש הקהל, שיחזרו לבית המדרש, ולא יהינו לגרום לו כל צער.
ראש הקהל כלל לא ידע מכל הנעשה, לא מכוונת הבחורים, ולא מהצלת הרב. הוא יצא מבית הכנסת ושב אל ביתו לארוחת הבוקר. כשנכנס הביתה, מצא את אשתו עומדת במטבח ועל זרועותיה ילדם הקטן כבן שנה. על הכיריים עמד סיר חלב, וכשהבחינה האשה כי הסיר רותח, ביקשה מבעלה שיסיר אותו מהאש. הוא מיהר למלאות את מבוקשה, אך כשהוריד את הסיר מהאש, נתקל ראש הקהל בידי אשתו, והסיר הרותח נשפך על התינוק. הכוויות היו קשות, והתינוק לא עמד בהן ופרח את נשמתו. לאחר כמה שעות התקיימה הלוויתו, ותהום כל העיר…
בתום שבעת ימי האבל, הגיע האב בשבת קודש לבית הכנסת. היתה זו שבת מברכים, וכפי שהיה נהוג בקהילתם קראו לראש הקהל לעליית 'שלישי'. אחר שבירך את ברכת התורה שלאחר קריאת התורה, דפק ראש הקהל על הבימה, וקרא בקול רם: "התחצפתי נגד רבינו ונענשתי על כך קשות… אני מבקש את סליחתו בפני כל הקהל הקדוש…". עוד הוא מדבר וכל הקהל המום, הפסיק אותו הרב ואמר לו: "איך אתה מעז לדבר בשעה שאסור לדבר"…