הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א, רא"ח בק"ק נדבורנה
בימי ירח האיתנים שהה חסיד נלהב אצל רבו הרה"ק רבי יצחק מסקווירא זי"ע, שם חגג אצל רבו את כל ימי החגים. ויהי בסיומם של הימים הטובים, פנה אל רבו לקבל ממנו ברכת פרידה. אך רבו עצר אותו ואמר לו: אל תשוב למעונך; השאר נא אצלי עד אחר חמשה עשר בשבט. ביום חמשה עשר בשבט נתן לו רבו ברכת הדרך וכה אמר: "עד לעת עתה לא יכולתי לפעול עבורך את הנצרך לך ולביתך, כעת ביום ט"ו בשבט פעלתי בעבורך שנה טובה, שוב נא לך לאוהלך, ותתברך בכל מילי דמיטב".
ואכן כך כותב בספרו הקדוש הרה"ק ה'אוהב ישראל' זי"ע מאפטא, שממחצית חודש שבט כבר מתחילים ימי הרחמים. וכך גם כותב הרה"ק ה'ישמח ישראל' זי"ע מאלכסנדר, שהצירוף של חודש שבט הוא הפסוק "ה'מר י'מירנו ו'היה ה'וא", שהאותיות הראשונות ה"י הן שלא כסדר ומורין על דין ח"ו השורה בחציו הראשון של חודש שבט, ואילו האותיות האחרונות ו"ה שהן נגד חציו השני של החודש, מראות על מידת הרחמים, כי מט"ו בשבט מתחילים ימי רחמים.
כמו כן מובא בספר תלפיות בשם הרה"ק הזקן מסאדיגורה זי"ע, ששח לספר כי היו צדיקי קמאי לובשים ביום מסוגל זה את המלבוש ה'קיטל' – כדוגמת יום הכיפורים. וסיים ואמר: יעזור השי"ת שמהיום והלאה תחל שנה טובה.
מסופר על הרה"ק רבי יואל מסאטמאר זי"ע בעל 'דברי יואל', שבחמשה עשר בשבט תש"ה – שבועות מספר אחרי שהשתחרר מציפורני הרשעים ימ"ש – היה בשווייץ, ומצא שם את אחד מחסידיו שגם הוא ניצל מהרשעים. אמר הרה"ק מסאטמאר לחסיד: היות ואני הולך לבקר חולה, בא ותלווה אותי. על אם הדרך אמר החסיד לרבי: היות וחמשה עשר בשבט היום, יאמר נא רבנו איזה דבר תורה מעניינא דיומא. פתח הרה"ק מסאטמאר ואמר: "לכאורה למה בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות נוהגים לאכול פירות לרמז שיצאו פירות טובים, ואילו בחג השבועות שאז דנים את הפירות בעצמם, נהגו להעמיד אילנות בבית המדרש ובביתם, הלא היה צריך להיות הפוך, כשדנים את האילנות יעמידו אילנות, וכשדנים את הפירות יאכלו את הפירות ויבקשו עליהם?"
המשיך הרה"ק מסאטמאר ותירץ במתק שפתיו (כך מובא סיפור זה ב'מושיעם של ישראל' ח"א עמ' רכב): "אלא אפשר לרמז כאן, שכשיש לאחד משפט קשה, הדרך היא שלא ילך בעצמו לטעון עליו זכות ולזכות את עצמו, אלא יקח סניגור שימליץ עליו לטובה. לכן בראש השנה לאילנות, אוכלים פירות כדי שיתפללו הם שהאילנות יזכו בדין, ואילו בחג השבועות כשדנים את הפירות, מעמידים אילנות…"
הפלא בסיפור זה היה, שלאחר מספר שעות בלבד, כשחזר החסיד לביתו, מצא בתיבת הדואר מכתב שנשלח אליו מהצבא, בו התבקש להתייצב בלשכת הגיוס היות והמלחמה עדיין בעיצומה. למחרת היה אמור הלה להתייצב במקום המיועד ולשרת בצבא, אך בהיותו בר-דעה, הבין מיד שלא לחינם שמע היום את דברות קדשו של רבו, והסיק מכך שעליו לקחת מהדברים הלכה למעשה, שגם הוא לא יתייצב בעצמו בלשכת הגיוס, אלא ישלח שליח במקומו, כדברי הרבי. וכן עשה, שביקש מחברו שיתייצב במקומו ויאמר שהיות ונשאר בודד מהמשפחה כולה ואין לו שום קרוב שידאג עבורו, הוא מבקש שישחררו אותו. חברו אכן נסע ללשכת הגיוס, וקיבלו את דבריו ונתנו לו מכתב שחרור, ויהי לפלא.
"אני הוא הפרי של ט"ו בשבט"
השפעות – טובות, ברכות וישועות, הרעיפו צדיקי הדורות ביום מסוגל זה, הודות למנהג הקדום להרבות באכילת הפירות בראש השנה לאילנות.
ישב לו כ"ק מרן אדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב בעל 'ברכת משה' זי"ע אצל שולחנו הטהור בהיכל בית מדרשו. ניגש אל הרבי יהודי, ונם לו: "אני הוא הפרי של חמשה עשר בשבט"! חייך הרבי ושאל: מאי משמע? החל היהודי לגולל את סיפורו: הן אח צעיר היה לו לזקנך הקדוש ה"ה הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע ושמו רבי אלתר אברהם בצלאל נתן נטע זכר צדיק לברכה.
הרה"ק רבי אלתר נסע לפולין ונשתקע בעיר סוסנוביץ, ובקרב כל תושבי פולין נודע בכינוי 'הרבי מארץ ישראל', ויצא שמו לתהילה כבעל מופת גדול המאציל להמוני בית ישראל ישועות פלאיות. רבי אלתר היה נוהג בכל שנה ושנה בהגיע יומא דהילולא קדישא של זקנו רבי דוד מלעלוב, לנסוע מביתו שבעירת סוסנוביץ להשתטח על ציונו הקדוש מיום ז' שבט עד לראש השנה לאילנות – חמשה עשר בשבט – או אז היה עורך את שולחנו הטהור לרגל יום ט"ו בשבט.
שנה אחת אירע בפולין בתקופה ההיא קור גדול משולב עם שלגים ורוחות סוערות, הדרכים והכבישים היו עקלקלות מלאות בבוץ ומכשולים רבים ששיבשו את הנסיעה. רצה הרבי הקדוש רבי אלתר לערוך את שולחנו הטהור לרגל יום חמשה עשר בשבט, אך נתברר לו כי אין בכל העיירה מין אחד של פרי ראוי הניתן לברך עליו ולערוך בשל כך את השולחן. הכריז רבי אלתר בהבטחה בפני הקהל הקדוש: "מי שישיג עבורי פירות לכבוד ט"ו בשבט אברך אותו בפירות"! כה אמר ולא יסף.
הכוונה וההבטחה היתה ברורה לעיני כל, והנה קם יהודי אשר לא לזכה להיפקד בזרע של קיימא זה שנים רבות מעת נישואיו, וברצונו להשיג את הפירות לכבוד הצדיק, גמר אומר וקיבל על עצמו, להשיג פירות כמבוקשת הצדיק. היהודי הלה נסע עד עיירת טשעקעצ'ין השוכנת במרחק רב ממשכנו של הצדיק בלעלוב, שם קנה ארגז פירות הראויים לברכה, ועל אתר שב חזרה אל 'לעלוב' – שם נכח כאמור הצדיק מלעלוב סמוך ונראה לציונו הקדוש של זקנו רבי דוד זי"ע. היהודי היקר שב כשכולו אורה ושמחה ואיתו עימו סלסלה נאה מלאת פירות טובים דשנים ורעננים, והניח לפני הצדיק כמנחת קודש. נתן בו רבי אלתר את עיניו, ובשרו נעשה חידודין. יען כי האיש לא היה צעיר כלל, וימי נעוריו של האיש חלפו לו כבר מזמן. אך אצל הצדיק רבי אלתר ההבטחה יצאה מפיו, ודברו לא ישוב ריקם. מיד האציל ובירך הצדיק את היהודי הלה כי יזכה להיפקד בבן זכר בקרוב.
למחרת נטל הרה"ק רבי אלתר עמו מנין עשרה איש על ציון המצויינת של קודש הקדשים הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע שם העתירו בתפילה ובתחנונים לפעול עבור היהודי את הישועה הנצרכת לו. ויהי כעבור תקופת שנה ובני הזוג – שכאמור מבוגרים ביותר היו – נתמלא ביתם אורה זו שמחה – ונפקדו בבן זכר במזל טוב. "אני הוא אותו בן" – סיים האיש את סיפורו המפעים באוזני הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב – "אני הוא הפרי של חמשה עשר בשבט"!!!
(מתוך מאמר ב'המבשר תורני)