מסופר משמו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל רבה של לובלין, שבמענה לתלמידיו שרצו להתענות בימי השובבי"ם היה משתמש במשל הידוע באחד שהלך ממקום למקום לקבץ מעות לצדקה, וכשהגיע למקומם של העניים, אמרו לו: אלינו אתה בא? לך אל העשירים!
הוא הדין גם לענין התענית. הקיבה היא איבר עני שזקוקה כל היום שיתנו לה אוכל ומשקה. לעומת זאת שאר האיברים, כגון העינים, הפה, האוזניים והמחשבה, הם איברים עשירים. כשהם רוצים, הם רואים, שומעים, וכן בשאר האיברים.
והנה, כאשר האדם חטא ורוצה לשוב, מה הוא עושה ראשונה? תענית! והרי הוא מענה את האבר העני! אומרת לו הקיבה העניה: מה אתה רוצה ממני? לך ותענה את האיברים העשירים! שמור על העיניים שלא יראו ברע, את פיך מדבר מרמה ולשון הרע, וכן תעשה לשאר איבריך…
(כוכבי אור שמות תשס"ה משמו של הגרב"ש שניאורסון, הובא בקובץ 'באוצר חיים' תשע"ה)