ימי החנוכה הם הזמן המוכשר להתחיל בעבודת ההודאה להקב"ה. להתחיל למצוא את הקב"ה בכל דבר במהלך סדר היום שלנו, לראות את הטובות שהוא מטיב עמנו ולהודות לו.
יש לך כיסא לשבת עליו ושולחן להניח עליו את הנצרך – תודה על כך להקב"ה; אתה נכנס הביתה ובלחיצת מתג הבית כולו מואר לך – תודה על כך לאביך שבשמים, יוצר אור; אתה הולך בדרכך ומכר שעובר על ידך מחייך אליך ומברך אותך – תודה להקב"ה, הרי אותו מכר היה יכול להיות בדיוק סר וזעף ולהחמיץ לך פנים. כשהוא מחייך אליך, קח את זה בהכרה שהנה, אבא שבשמים מחייך אליך וכמובן תמהר להודות לו מקרב לב. כך על כל דבר ודבר, קטן כגדול, להודות שוב ושוב: תודה לך ה'; יישר כוחך אבי שבשמים…
כשאדם מתרגל לחיות עם תחושת הודאה כזו, הוא מחזק רק יותר ויותר את הקשר ואת הדביקות שלו אל הקב"ה. הוא מתחיל להרגיש שהוא דבוק אל אלוקיו בכל אשר יפנה.
הרי לכם דוגמה חיה של אדם שמודה להקב"ה עד שהוא מכיר בטובתו ורואה אותו עלי אורח חייו:
לפני מספר שנים נכנס אלי אברך שהסתובב כאן באחד מימי החנוכה ואמר: "אני חייב לספר לכם סיפור של השגחה פרטית מופלאה שהתרחש עמי אתמול בעיתותי ערב". היטיתי אוזני ואותו יהודי סיפר: "אתמול יצאתי מביתי לתפילת ערבית לפני הדלקת הנרות, והנה נזכרתי שתקלה קרתה ברכבי, כך שלא אוכל לנסוע עמו אל ביהכנ"ס הקהילתי הנמצא במרחק ניכר. החלטתי לעצור טרמפ. יצאתי אל הכביש והושטתי אצבע. שניות חלפו עד שיהודי עצר לי ברכבו ושאל אותי לאן פני מועדות, סיפרתי שאני מחפש להגיע אל בית-הכנסת ושרכבי מושבת. הוא אמר לי שהוא בדיוק נוסע לתפילה והזמין אותי בטוב לבב להצטרף אליו בנסיעתו".
מה מתברר, שאותו יהודי טוב לב לא הבין שהאברך מעוניין להגיע לבית-כנסת מסוים בו הוא נוהג להתפלל; הוא חשב שהוא רוצה להגיע לבית-כנסת סתם, כל ביהכנ"ס שיש בו כעת מניין ערבית. האברך ירד ליד ביהכנ"ס ההוא ונכנס אחרי היהודי להתפלל ערבית.
"במבואת בית הכנסת" – ממשיך האברך ומספר לי – "שמתי לב שעומד דוכן ומוכר מוצרי חנוכה, בקבוקי שמן הזית הצהבהב שניצבו מסודרים כחיילים, הזכירו לי שנשכח ממני לקנות שמן זית. הבנתי שה' עשה עמי חסד שאגיע הנה ואקנה בקבוק שמן זית, אחרת הייתי מגיע לשעת הדלקת הנר ומוצא את עצמי בלי שמן זית למאור, בשעה שמרבית החנויות סגורות לרגל החג.
"התפילה מסתיימת ואותו יהודי ניגש אלי ושואל אותי אם אני רוצה שיקפיץ אותי חזרה לביתי, מאחר והוא חוזר מאותו הכיוון. שבתי עמו הביתה להדלקת הנרות כשבקבוק השמן בידי ולא הפסקתי להודות להקב"ה על כך שזימן לי נסיעה מדלת הבית עד דלת ביהכנ"ס וחזור, ואף זימן עד לידיי את בקבוק השמן החסר".
כשהאברך סיים לשטוח באוזניי את סיפורו, הוא תפס את עצמו ואמר: "בעצם מה גדול בסיפור הזה שאני מרוגש ממנו ומספר את זה? ביג-דיל, סך הכל מצאתי טרמפ ומצאתי שמן זית… למה אני מספר את זה?"
אולם אני אמרתי לו: שור נא וראה, אתה למדת לפני החנוכה על אור ימי החנוכה, על אור ההודאה, על כמה יש לנו להביט בכל הקורה עמנו ולראות את הטובה שהקב"ה עושה עמנו. והנה אתה פתאום מרגיש חיבור חזק כל-כך עם מי שאמר והיה העולם. הרגשת שהוא-הוא זה המזמן לך את הטרמפ, את הנסיעה הלוך ושוב, והוא-הוא זה המפגיש אותך עם בקבוק שמן הזית שלא זכרת כלל שהוא חסר לך…
ככה זה, כשמתחילים לחפש את הקב"ה בכל פרט ופרט בחיינו ומרבים להודות לו, נרקם קשר חזק ואמיץ בין האדם ליוצרו, קשר המניב פלאות ברוחניות ובגשמיות.
(גיליון אור החסידות)