היה זה באחד מלילות השבת אחר ריכוזם של היהודים בגטו. הגה"צ רבי יהושע משה אהרונסון זצ"ל ישב ולמד בחומש, כשלפתע נשמעו דפיקות עזות על הדלת. הוא הסתפק האם מוטב לפתוח להם מיד, או שמא מוטב להמתין עד אשר יכבו נרות השבת שדלקו בחדר, ואורם הזך היה עלול להבעיר את חמתם של אותם רוצחים. לבסוף הכריע כי מוטב להמתין עד אשר יכבו הנרות וכך אכן עשה.
הרוצחים התייאשו מלנקוש ועזבו את המקום, ושבו בשעה מאוחרת יותר. כששבו ודפקו על הדלת פתח להם הרב והכניסם אל תוך הבית פנימה. הם שאלו אותו באיזה ספר הוא הוגה, והוא השיב להם כי זהו הבייבל – תנ"ך.
הרשעים החליפו ביניהם כמה מילים והחליטו לערוך מעין שעשועון. הם יפתחו את הספר במקום מסוים ויצביעו על פסוק מסוים, ועל הרב יהיה לתרגם את הפסוק בצורה מדויקת ואמינה, ולא – – – ח"ו. אחד ממלאכי החבלה השטניים הודיע לרב כי הוא מלומד ובקיא בתנ"ך ובפירושיו, ולכן אל לו לנסות ולהתחכם, באשר פירושי הפסוקים נהירים לו היטב.
החומש נפתח בפסוק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. רגע קצרצר בלבד נמשך ההיסוס, ובתומו החליט הרב כי יאמר את האמת לאמיתה מבלי לחשב כל חשבונות שהם. הוא פתח פיו והחל אומר את פירוש רש"י, כי כל כלל ישראל יתאספו וישמעו כאיש אחד, כי רק ה' הוא הוא אלוקינו.
הצורר שמע את הדברים ופניו האדימו מזעם. הוא סינן בין שיניו: לא די בכך שאותם יהודים שפלים סבורים כי הם העם הנבחר, אלא שהם גם מנכסים את אלוקי השמים לעצמם… הוא חרק את שיניו אולם הפטיר כי היות והרב אומר את האמת לאמיתה הוא מניח לו להמשיך בדבריו, וביקש ממנו להמשיך ולפרש את הפסוק.
הרב המשיך וביאר את המילים 'ה' אחד', ופירש כי גם הגויים יודו כולם שה' הוא אחד ואין בלתו. שוב חזר ונשנה אותו מחזה על עצמו, והגוי הזועם צרח קבל עם ועדה כי רק בשל אמירת האמת הוא לא פוגע ברב ומניח לו להמשיך ולחיות…
(המבשר תורני וישלח תשע"ד)