והשלישי, מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מענייני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם ותועלות הניסיון והמוסר להם" (שער הבחינה, פתיחה).
מעשה היה בתקופתו של מרן החפץ חיים, ברב חשוב שכיהן כמרא דאתרא בעיר אחת, עד שקמו לו לפתע ושלא באשמתו שונאים מתוך בני הקהילה ואילצוהו לעזוב את העיר. הרב נשבר מאוד אל לבו והגיע לח"ח ותינה את צערו הגדול מנשוא. והכהן הגדול מראדין אמר לו רק משפט אחד: יודעני שהצדק איתך, אבל דע לך שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה. הרב בכה מאוד והח"ח ניחמו וחזר בפניו שוב ושוב רק על המשפט הנ"ל: תתחזק באמונה ותזכה לראות שהכל לטובה.
הרבה ברירות לא היו לרב, ארזו הוא ובני ביתו את מיטלטליהם וחיפשו להם עיר אחרת. במשך זמן רב נעו ונדו בדרכים, עד שהגיעו אל קהילה אחרת שקלטה אותם בזרועות פתוחות.
ומה קרה בסוף? בלי קשר לסכסוך עם הקהילה הקודמת, היו לאותו רב שני בנים שירדו מהדרך. כל המאמצים שעשה כדי להשיבם למוטב לא עלו בידו יפה והשניים הלכו והידרדרו. הדבר היסב לו כמובן צער איום ונורא. והנה בעיר השנייה שבה התיישב, היתה גם קהילה חסידית שהשתייכה לאחת החצרות המפורסמות, מיד לאחר בואם למקום נמשכו שני הבנים אל האווירה ששרתה בקהילה החדשה וגם החסידים קירבו אותם מאוד והראו להם פנים של אהבה וידידות. הקשרים הלכו והתהדקו עד שביום בהיר אחד הודיעו הבנים לאביהם: חזרנו לבית המדרש.
אי אפשר לתאר את השמחה שפקדה את בית הרב. רק אז הבינו נכון את דברי מרן החפץ חיים הקדוש שאמר שאם תתחזקו באמונה תזכו לראות שהכל לטובה. רק השי"ת ידע שרק בדרך זו של יצירת הקרע עם אנשי הקהילה והגלות למקום אחר תהיה אפשרות להחזיר את בני הרב למוטב. ואם היו שואלים את הרב עצמו, מה הינך מעדיף – לצאת לגלות ולהשיב את בניך אל חיק אביהם שבשמים, או להישאר בעירך ובניך ישארו מקולקלים, אין ספק שהרב היה מעדיף לצאת לגלות ובלבד שבניו יחזרו למוטב. לכן עלינו להאמין בכל ליבנו שהכל לטובה.
(אוצר היהדות)